היי חביבי, מקשיב? רציתי לשתף אותך במבוכה שלי היום.
איזה מבוי סתום חוג השנה של ההורים, אומרת נעמה, מביטה סביב במטבח הקטן בחוף של ביתנו בתל אביב. מצאתם זמן לחגוג, ובסוף חיבתם את זה בכפר של דוד.
לפתע נשמע רחש של שיחות ממולאות בתלונות מהקול של דוד, והבנו שמדובר בעידוד של אחיו של דוד, שמזמין את כולנו לחגוג את יום ההולדת ה-25 של נישואיהם, או כמו שאנחנו אומרים, “חתונה כסופה”.
הטלפון של יעקב צלצל חזק ובלתי פוסק עד שהרים.
היי, יעקב, מדבר דוד! קרא בקול שמח. איך העניינים אצלכם? טוב? מתי ניפגש בשבת?
בטח, אני אגיד נעמה! חייך יעקב. נגיע, איפה שנקב עלינו?
נעמה נכנסה לחדר, נענקה קלה של חשש.
איזה מבוי סתום חוג השנה של ההורים, אמרה שוב. מצאתם זמן לחגוג, ובסוף בכפר.
היא הבינה שהזימון הוא לחגוג את החתונה הכסופה של דוד ואשתו טליה.
אבל אנחנו, יעקב ונעמה, כבר חשבנו להתגרש. בתקופה האחרונה היו לנו חוסר התאמה, ריחוק ואיהבנה. לפני יומיים קיבלנו החלטה סופית נפרדנו. נעמה לא רצתה להגיע לחגיגה, פשוט לא היה במצב רוח.
אולי אתה תצא לבד, יעקב? אתה כל כך קרוב לדוד. חוץ מזה, אני ממש רוצה לראות את טליה, היא אמרה לי על דוד. תמיד היינו חברים טובים והיינו באים לביקורים זה אצל זה…
…איך נגיע לכפר? האוטובוס לוקח ארבע שעות, והאוטובוס שלנו נשאר בחניה של שלוש שבועות. פעם היה לנו רכב ישן, שבא לעיתים קרובות לבקר את דוד בכפר שבו נולד וגדל יעקב. עכשיו הרכב לא מתניע, ונעמה לא יודעת האם לתקן אותו או לקנות חדשות.
גם יעקב שמר על חשיבה משלו:
כמעט בלתי אפשרי שנעמה תצא, היא כנראה תסרב. ואם אלכי לבד אז צריך לומר לדוד ולטליה שאנחנו מתגרשים. הם יעשו את זה בטירוף, ישאלו שאלות. ובכן, האם באמת צריך לשבור להם את היום? היום שלהם חתונה כסופה ואני עם הפרידה שלי. זה לא יפה.
הוא ראה שהאישה נכנסה לחדר והעלה:
דוד התקשר, בוא נצא אליהם? נשתף ולא נספר להם על המצב שלנו? נצא ואז נדאג להפרדה?
נעמה הנהנה:
כן, הם חוגגים, נלך ונראה מה קורה שם.
האוטובוס עצר פתאום והנהגר הכריז:
הכול יורד, האוטובוס לא ממשיך!
איך זה אפשרי? נאנח יעקב בקול נרגז. עוד חמש קילומטרים לכפר!
הכביש נרסק, הגשמים רק סיימו, לא אוכל לנהוג, אם אשאר תקוע, מי יחלץ אותי? חפשו מלווה או תלכו ברגל, ענה הנהגר באדישות.
יעקב ונעמה ירדו, הוא חטף את התיק שלו ביד. חמש קילומטרים ברגל לא היו בתכניות שלנו.
מה נעשה? נמתין למלווה או נמשיך ברגל? שאל יעקב.
לחכות למלווה אפשר עד הבוקר, אחרת נצטרך ללכת ברגל, השיבה נעמה.
הוא נזף לנהג, ובעודו מתגבר על הדרכים הרסומות, הוא הלך מקדימה, והיא הלכה אחריו בצד הדרך. המדרכה הייתה בוץ, שלולים גדולות, אבל אפשר היה לטייל שם.
מוזר שהנעמה שותקת ולא מתבזבזת, חשב יעקב. בבית היא הייתה מתלוננת, כאן שותקת, מצטברת שליליות, ואז תשתף איתי באמצע הדרך…
הם עברו חצי דרך, ופתאום הופיע יער אלון, צריך לעבור דרכו, והכפר היה כבר קרוב.
יעקב חיכה לרגע שבו נעמה תתפרץ, אבל היא הלכה בקצב שלו, שקטה.
הוא עצר, שם את התיק על האדמה ושאל:
נמאסת? הוא הרגיש במעט אשמה על שהזמין אותה לנסיעה הזו.
קמעה, אולי ננוח על העץ ההוא, היא הצביעה על גזע עץ קשוח שנפל.
הם שבו לשבת, הסתכלו סביב. השמיים עדיין לא חשכו, השמש שוקעת, ציפורים שרות, פרפרים מרחפים, עצים משמיעים רשרוש, חצילים מצפצפים.
נעמה נזכרה בטיול של לפני כמעט עשרים שנה לכפר של יעקב, כשהשולחנות כבר היו ערוכים והאורחים חיכו לזוג החדש.
כמה השתנה הכל בעשרים השנים האלה, היער גדל, האולמות הפכו גבוהים וגדולים, סיפרה נעמה.
נכון, הזמן עובר מהר, השיב יעקב. זוכר איך היה היום שהגלגל של הרכב שלנו כמעט נפל? את בחלוקת החתונה על עקבים, אני בחליפה ונעליים משוחחות, הלכנו בצד הדרך לכפר. דוד חיבר גלגל, ובסוף החלטנו ללכת ברגל. לא הלכנו הרבה, אבל הרגל שלך נעלמה קצת.
אה, נזכרתי, הרגל שלי נחשפה, צחקה נעמה. טוב שהדוד תיקן מהר את הרכב, היה לנו כוח של ימי נעורינו!
אחרי מנוחה קלה, הם המשיכו בדרך.
הם הלכו בשקט, כל אחד במחשבותיו. יעקב נזכר בטיולי הילדות עם חבריו, ונעמה, שגדלה בעיר ולא ישנה ללילה ביער, חשבה על העתיד שלה.
כשבנו ישרת, נפרד. הוא בטח לא ישמח, אבל מה נעשה? החלטה כבר נעשתה, לחשבה נעמה בקול רך.
הדרך יצאה מהיער והגיעה לכפר שבאמצע העמק.
איזה נוף! בקיץ זה יפה במיוחד, צבעים חמים, שמש חמימה, קראה נעמה.
כן, כאן תמיד יפה, בקיץ, באביב, בסתיו, ואפילו בחורף. הגעת בזמן, רק שהרכב נתקע, חבל, כבר היינו כאן, השיב יעקב.
הם פתחו את השער, נכנסו לחצר ופגשו את דוד, שכבר סידר שולחנות. הוא רץ אליהם וחיבק:
הלכתם ברגל? איפה הרכב? למה לא שלחתם הודעה? הייתי מגיע אליכם. הדרך באמת נוראה, אבל אני חושב שכדאי היה לנסוע סביב.
לא ידענו שהאוטובוס לא ימשיך, אז הלכנו ברגל. לפחות השתנשנו באוויר הצח וחיבבנו את הנוף, ענה יעקב.
נעמה! חיבקה טליה, אשת דוד, בחיוך גדול. כמה שמח לראות אתכם, כבר לא ראינו זמן רב. מחר יש לנו חגיגה, חתונה כסופה. עברו 25 שנה, עברו ברק של רגע, לא היינו מתפוגגים.
הקבוצה נשארה לשוחח, לאחר מכן כולם התארגנו לארוחת ערב. לדוגמה, טליה הראתה את הספה החדשה שכבר קנו, משטחת לבחורה.
תראי, קונים ספה חדשה, היא ציינה.
נעמה חפרה מקום קרוב לקיר, השאירה רגליה על הספה בעוד יעקב נרדם בצד.
נעמה, למה את חבויה בקיר? תנוחי בנוחות, יש מקום לשנינו, אמר יעקב. הרגליים בטח כואבות אחרי הליכה של חמש קילומטרים.
זה לא כאב, חייך היא.
יעקב תפס ברגע את השמיכה מהרגליים והחלה לעסות.
סלחי לי, אני רק רוצה לעזור, אמר.
הכול יעבור, היא ענתה והמשיכה לרגליה.
היום הבא הם עזרו להניח שולחנות בחצר, קיבלו את האורחים. השיחה התחילה רגועה והפכה לחיה יותר ויותר. המוזיקה ניגנה, כולם שרו וריקדו, המסיבה הייתה בלב הכפר.
תאר לך, יעקב, 25 שנה עם טליה, הכל היה טוב, לפעמים ויכוח, אבל תמיד מתפייסים, קרא זכר, אח של דוד. חצי מאה של אהבה, זה מדהים!
זכר, תנוח, לחשה טליה באוזן שלו.
תראו, אני גאה בבת זוגי, אין כמוה, קרא בקול רם, והקהל התפנק בשריקות והפנתה מחיאות כפיים.
יעקב הביט בנעמה, שניהם צפו בזוג המאושר.
איך אפשר להפריד את הרוח של החגיגה הזאת כשאנחנו במצב של פרידה? האווירה הייתה מלאה באושר, האורחים הרגישו את הקסם.
יעקב חשב לעצמו:
אה, הנעמה שלי לא נחותה מטליה! יש בעיות, זה החיים. למה הרגע הזה של הפרידה? אולי אני לא רוצה לאבד אותה.
הוא חיבק את נעמה בעדינות, היא חייכה אליו והביטה בעיניים שלו, ראתה חום, אהבה וקצת בלבול.
היא הרגישה אותו, הוא הרגיש אותה אולי השמחה של דוד וטליה גרמה לשניהם לחוש את האושר שלהם מחדש.
בטח השמחה נגעה בנו, חשבה נעמה בחיוך וקלעה בחיבוק.
היום הבא נשארו גרילים, שיחות ארוכות, ויעקב לא הרשה לנעמה להתרחק. הוא חיפש אותה בעיניים כל פעם שהיא נעה.
לאחר כמה ימים, דוד הוציא אותם באוטובוס חזרה לתל אביב.
בבית, יעקב שאל:
נעמה, מה נעלה לנו עם הרכב? אם נתקן, זה יעלה הרבה, אולי נקנה חדש? למכור את הישן ולשלם את ההוצאות? וגם לא רוצה לנסוע באוטובוס לדוד שוב.
אתה יודע יותר, אם צריך לקנות, קנה, השיבה נעמה. אתה מבין בטכניקה.
טוב, מחר בבוקר נצא לשוק הרכב, נבדוק, נבחר, נצטרך לנסוע יחד, אמר יעקב.
מאז לא דיברו יותר על הפרידה, כאילו היא נמסה.
הבן חזר, נישא, ונעמה ויעקב עדיין שמחים יחד.
שלח חיבוק ונשיקות, ומקווה שתהיה איתי בפעם הבאה!
