כמהנא לא במקומו החג הזה, אמרה לילורה. מצאו זמן לחגוג, והוא בטורקחה. עד ליורה נפלפו קטעי משפטים של גבר מרוגז. היא הבינה שהאח של בעלה הזמין אותם לאירוע של חמישים ועשריםחמש שנות נישואין משותפות, או כפי שאומרים לחתונה כסופה.
הטלפון של יגאל צלצל בקול חזק ודרמטי עד שהרים את השיחה.
קרא לו דודו השני מהכפר.
שלום, זאכר, שלום! אמר יגאל. הכל סבבה, מה שלומך? טוב, ובשבת?
טוב, אני מודיע ללורה! נוודא שבאנו, לא נסתובב לשום מקום אחר!
אשתו של יגאל, לורה, נכנסה לחדר.
כמהנא לא במקומו החג הזה, חזרה. מצאו זמן לחגוג, והוא בטורקחה.
עד לירה נפלפו קטעי משפטים של גבר מרוגז.
היא הבינה שהאח של בעלה הזמין אותם לחגיגה של חמישים ועשריםחמש שנות משותפות, או במונחים שלנו לחתונה כסופה.
ואילו יגאל ולורה, כבר לפני כן, החליטו להתגרש.
בזמן האחרון ריבו רבות, נוצר ריחוק וסדיקה ביניהם.
לפני יומיים רק קיבלו החלטה להיפרד. ללורה לא היה חשק להגיע לחגיגה מצב הרוח היה שלילי
אולי אתה תצא לבדו לאירוע, יגאל, אחרי הכל אתה אח של החוגג, נכון? אבל אני ממש רוצה לפגוש את טובה, אמרה על אשתו של זאכר. אנחנו תמיד היינו קרובים, באנו לבקר זה את זה
איך נגיע לשם ונודיע שהם מתגרשים?
הנסיעה באוטובוס מהעיר לכפר ארכה ארבע שעות, והאוטו הישנה שלהם חנה במוסך כבר שלושה חודשים.
בעבר הם נהגו לארוך לכפר של זאכר, המקום שבו נולד וגדל יגאל.
היום האוטו לא מתפקד, ולורה לא ידעה אם לתקן אותו ולשלם, או לקנות רכב חדש. המחשבות על פרידה גרמו לשינויים פתאומיים בתוכניות חייהם.
וגם יגאל חשב לעצמו:
לא נראה שלורה תצא, כנראה תסרב. ואם נצא לבד נצטרך לומר לזאכר ולטובה שהחלטנו להתגרש. זה יהיה מביך, הם יהיו מבולבלים ויבקשו פרטים. האם זה מתאים ביום כזה? היום שלהם חתונה כסופה, ואני עם הפרידה שלי. זה לא יפה
כשראה האישה נכנסת לחדר, יגאל אמר:
זאכר חייג, נצא יחד? לא נמסור להם את הפרטים. נצא, ואז נדאג לפרידה?
לורה הנהנה:
בסדר, הם בחג, בוא נצא, מה שבא
האוטובוס עצר והנהג הכריז:
כולם יוצאים, האוטובוס לא ממשיך!
איך הוא לא ממשיך?! קרא יגאל בתסכול. עוד חמש קילומטרים לכפר!
הדרך רעה, הגשם רק הסתיים, אין לי אפשרות לנהוג, אם נתקע מי ישחרר אותי? חפשו נוסע משותף או צעדו ברגל, אמר הנהג בחוזק.
יגאל ולורה יצאו מהאוטובוס; הוא נשא תיק בידו. חמש קילומטרים ברגל לא היה בתוכנית.
מה נעשה, נמתין למישהו שיעבור או נלך ברגל? שאל את אשתו.
אפשר לחכות עד הבוקר, אחרת נצטרך ללכת ברגל, השיבה לורה.
מתלוננים על הנהג, שזז את העולם, יגאל הלך לפני, לורה אחריו על מדרכת הדרך. האדמה הייתה רפודה, שלוליות גדולות במרכז, אך אפשר היה ללכת על המדרכה.
מוזר, לורה שקטה ולא מתרוששת, חשב יגאל. בבית היא הייתה מתרוששת, כאן שומרת שלשון שלילית, עד שתשפוך. אולי באמצע הדרך תספר לי הכל
הם הגיעו לחצי הדרך, מולם אלורן של אלונים, והכפר היה כבר במרחק נגיעה.
יגאל חיכה לרגע שבו לורה תתפרץ בקול, אך היא הלכה בשקט, ללא ריצה.
הוא עצר, שם את התיק על האדמה ושאל:
נמאס? הרגיש אשמה קלה על שהזמין אותה למסע הזה.
קצת, אפשר לנוח על הענף הזה, היא ציינה עץ שנפל.
הם ישבו, הסתכלו סביב. השקיעה עוד לא עמדה, הציפורים שרו, הפרפרים רקדו, העצים שרו, הצפרדעים קרקרו.
לורה נזכרת איך לפני כמעט עשרים שנה נסעו אליה לכפר, שם השולחנות כבר הותקנו והאורחים חיכו לזוג הצעיר.
כמה השתנה במשך עשרים שנה, היער גדל, האלונים הפכו גבוהים וגדולים, חוותה לורה.
כן, הזמן חולף מהר, הכל משתנה, השיב יגאל. וזוכרים איך באותו היום היה כמעט נופל גלגל רכב? את במעיל החתונה על עקבים, אותי במעיל חליפה ונעליים משוחכות, הלכנו במדרכה לכפר. זאכר החליף גלגל, אבל אנחנו לא רצינו לחכות ויצאנו ברגל. לא הלכנו זמן רב, אבל רגלי נגעו באבן קטנה.
זוכרת, הרגלי נגעו, צחקה לורה. טוב שזאכר תיקן מהר, אז היה לנו נוער! היום לא היינו הולכים ברגל, היינו מחכים שם
לאחר מנוחה קצרה, המשיכו בדרך.
הם חיו בשקט, שכל אחד חשב על עצמו. יגאל נזכר בטיולי הנערי עם חבריו, ולורה, שלא הייתה ילידת הכפר, מעולם לא לינתה בטבע.
לורה, עייפה, חשבה:
כשבנו ישירות, אנחנו נפרד. הוא בטח לא יאהב, אבל מה עושים? כבר קבענו
הדרך יצאה מהיער והגיעה לכפר שפז במורד העמק.
איזו יופי! בקיץ אף פעם לא כך יפה אמרה לורה.
כן, כאן תמיד יפה בקיץ, באביב, בסתיו ואפילו בחורף. אנחנו באים בזמנים שונים, חבל שהרכב קרס, אם לא היה כך היינו כאן הרבה מוקדם, השיב יגאל.
הם פתחו את השער, נכנסו לחצר ופגשו את זאכר שכבר מסדר שולחנות. הוא רץ אליהם, חיבק.
אתם באתם ברגל? איפה הרכב? למה לא הודעתם בטלפון, הייתי מצפה לכם. הדרך באמת רעה, אבל הלכנו סביב.
לא ידענו שהאוטובוס לא ממשיך, ולכן הלכנו ברגל. חבל, אבל נבראנו עם אוויר צח ונוף יפה.
לורית! חיבקה טובה, נשמתה על החזייה, והראה שמחה אמיתית. איזה יופי שבאתם, לא נפגשנו הרבה זמן. מחר יש לנו חג, חתונה כסופה. הזמן עבר בריקוד, לא נזכרנו.
זאכר ויגאל דיברו זמן רב, ואז אחרי החלפה של בגדים, כולם ישבו לאכול. הם נשארו בחצר ודיברו, צחקו, ואז פנו לחדרים. יגאל ולורה קיבלו חדר קטן עם ספה חדשה.
תראה, קנו ספה חדשה, הציגה טובה על הספה המפוזרת.
לורה התלבשה והתיישבה קרוב לקיר, משאירה חלק גדול מהספה לגבר. הם עדיין לא שכבו יחד, יגאל נטל את השמיכה מהרגליים של לורה והחל לגעת ברגליו.
תפסיקי, יגאל, תהיה סבלני, הלילה יעבור! חייכה לורה.
תשתקי, אני עומד למעסה, זה יקל עליך, ענה יגאל.
היום הבא יגאל ולורה סייעו לסדר שולחנות בחצר, קיבלו אורחים. השיחה התחילה שקטה ולאטלאט הפכה לרועשת.
אחר כך נגנה מוזיקה, שרו שירים, התחילו הריקודים ועלה השמחה. בכפר כולם מכירים זה את זה, חוגגים יחד.
תדמיין, יגאל, חצי מאה עם טובה, היה לנו הכל, אבל תמיד יש משקעים; אחרי ריב אנחנו מתפייסים מהר. אף אחד לא שורף את האהבה, אמר זאכר בחיוך לאחיו. חצי מאה! ואני אוהב את טובה, לא אתן את זה לאף אחד!
זאכר, די, לחשה לורה אליו. אתה באמת
תן לכולם לדעת שיש לי אשה טובה, הכי טובה בעולם! צחק זאכר, והקהל חיבק ותרגם.
יגאל הביט בלורה, שניהלו את הזוג המאושר. איך אפשר לומר על הפרידה שקרה ברקע?
לורה הרגישה שהאוויר רווי באושר, הוא נגע בלב האורחים
יגאל חזר למבט שונה, והמחשבה חלפה:
אהבתי לורה לא פחות מטובה! איהבנה קורה, זה החיים. למה פתאום החלטנו להתגרש? אולי אני לא רוצה לאבד אותה!
הוא חיבק אותה, היא חייכה בחזרה.
בעיני היא ראתה חום, אהבה, רוך וגם משהו בלתי מוסבר והבינה שגם הוא חש כך.
אולי שניים הרגישו באותו רגע של שמחת זאכר וטובה
כנראה האושר קיבל אותנו, חשבה לורה בחיוך, והאיש נשק אותה על הלחי.
יום אחר היה גריל, שיחות ארוכות, ויגאל לא תרם את לורה מרחוק. כאשר היא נפרדה, הוא חיפש אותה בעיניים.
זאכר חזר והסיע אותם באוטובוס חזרה.
בבית, יגאל שאל:
לורה, מה נעשה עם הרכב? לתקן, לעלות הרבה כסף, אולי לקנות חדש? למכור? וגם לא רוצה לנסוע באוטובוס לזאכר
אתה יודע טוב יותר, אם צריך לקנות, קונים, אתה מבין במכוניות, ענתה לורה.
אז מחר בבוקר נלך לשוק הרכב, נבדוק, נבחר, נצטרך להמשיך לנסוע יחד, אמר יגאל.
לא נדברו יותר על הפרידה, כאילו היא נמסה באוויר.
ולפני זמן מה, בנו חזר, התחתן. יגאל ולורה נשארו שמחים, יחד.
אם תרצו עוד סיפורים, כתבו לנו בתגובות, לחצו לייק, זה נותן לנו כוח להמשיך. בבוקר שלמחרת, כשקרני השמש הראשונות חיבקו את קצות הוורדים שהונחו על השולחן, יגאל ולורה ישבו יחד על הספה החדשה, מתבוננים במפתחות הרכב החשוכים בתיק של יגאל. היא פקחה את הדלת בעדינות, והצליל של מנוע סתום נענה במרחק, כאילו העולם כולו חיכה לרגע הזה. יגאל חייך, לראשונה באותו שבוע, ולא ניסה יותר להסתיר את הלב שלו. הוא הוציא משקפת קטנה, ובתוכה מצא תבנית של חורף פתק קטן שעליו כתוב: החיים הם מסע, לא יעד. הוא קרא את המילים בקול רך, ולורה הרגישה איך הלב שלה מתמלא באור.
במקום להחליט לחלק את הרכב ולמכור, הם החליטו לשקם אותו יחד, כמו שמרפאים ביחד את הקשרים שלהם. הם חזרו לשוק, בחרו במכונית משומשת עם היסטוריה של מסעות, וקיבלו אותה כמתנה של תחילת דרכם החדשה. כאשר הם נסעו חזרה לכפר, הרוח השתנתה לכיוון חם ונעים, והאור של השקיעה נצנץ על המבטא של ההרים.
בפתק שנשאר על הכרכום של החצר, כתבה טובה: האהבה שבאמת נבדקת היא זו שמחזיקה מעמד אחרי כל האוטובוסים שלא נמשכים והדרכים הרכובות ברגל. לורה קראה את המשפט, והדמעות נפלו ממחה, אך הפעם הן היו דמעות של שמחה ותקווה. יגאל חיבק אותה בחוזקה, והשקט של הערב הפך למנגינה של לבבות מתחדשים.
הקהל, שעדיין היה בכיכר, רפרף בשירי תקווה, והזכוכיות של בית הכנסת המשקפות את האור הרך של הלילה נראו כמו נרות קטנים שמאירים את הדרך. בעוצמת הרגע המשותף, יגאל ולורה החליטו לכתוב על לוח האופק של חייהם את המילה אחת: **להמשיך** להמשיך לצעוד יד ביד, לא רק בשביל ההתחלה, אלא בשביל כל היום שיבוא אחריו. והסיפור של החצי מאה של זאכר וטובה הפך למראה של חצי מאה של יגאל ולורה לא של פרידה, אלא של התחלה חדשה, שמחה ובלתי נגמרת.
