חנה כהן, עלייך לדאוג שהנערה תמשיך ללמוד. כאלה ראשים מבריקים נדירים. יש לה תשוקה מיוחדת לשפות ולספרות. היית רואה את יצירותיה!
הייתי בת שלוש כשהמצאתי אותה תחת הגשר, בעפר רטוב. קחתי אותה אליי כאילו הייתה בתי, למרות שהרבנים מזלזלים מאחורי גבינו. היום היא מורה בעיר, ואני עדיין גרה בביתי הקטן, מסדרת זיכרונות כמו חרוזים יקרים.
הרצפה מתרעננת תחת רגלי שוב אני חושבת שצריך לתקן, אבל אין לי זמן. מתיישבת על השולחן, פותחת יומני הישן. הדפים מצהיבים כמו עלי סתיו, אך הדיו עדיין שומר את מחשבותיי. בחוץ נושבת רוחות, והברוש מקלקל בחלקו, כאילו מבקש להיכנס.
למה את משמיעה קול? אומרת לעצמי. תחזיקי, האביב יגיע.
זה מוזר לשוחח עם עץ, אבל כשאתה גר לבד, כל דבר נראה בחיים. אחרי תקופות קשות הפכתי אלמנה בעלי אהרון מת בגורל. המכתב האחרון שלו נשמר עדיין, מצהיב מהזמן, קרוע בפינות קריאתיו חוזרות על עצמן. כתב שיחזור, שאוהב אותי, שנחיה באושר ולשבוע אחרי קיבלתי חדשות קשות.
אין לי ילדים, כנראה שזה ברכה בעשורים ההם, ההזנה הייתה קושי אדיר. ראש הקיבוץ, מאיר לוי, ניסה לנחם אותי:
אל תדאגי, חנה. את עדיין צעירה, תתחתני.
לא אתגרתי עוד נישואין, משיבה בתוקף. אהבתי פעם אחת, וזה מספיק.
בקיבוץ עובדת משק שלם מהזריחה עד השקיעה. המפקח, שלמה פוגל, צועק לעיתים:
חנה כהן, חזרי הביתה, השעה מאוחרת!
אני אסיים, עונה, כל עוד הידיים עובדות, הלב רענן.
במשק שלי יש לי עז בשם מרים, עקשנית כמוני. חמש תרנגולות קוראות לי בבוקר טוב יותר מכל תורן. השכנה, קווין, מתבדחת:
את בטח אינדיקה? למה תרנגוליך צורחות לפני כולם?
הגינה כוללת תפוחי אדמה, גזר, סלק הכל מהאדמה שלנו. בסתיו מכינה רולים מלפפונים מלוחיים, עגבניות, פטריות כבושות. בחורף פותחת צנצנת, וכאילו הקיץ חוזר לבית.
זכרתי את היום כאילו היה עכשיו. מרץ קר, גשום בבוקר, עד ערב הקפיא. הלכתי ליער לאסוף קלות צריך להדליק תנור. אחרי סופת שלגים מצאתי ערמת קולות, אספתי כמה, חזרתי הביתה דרך גשר ישן ושמתי לב למישהו בוכה. ראשית חשבתי שהרוח משמיעה קולות, אבל זה היה בכי ילדי.
ירדתי למטה, ראיתי ילדה קטנה בוץ על חלוק רטוב ופצוע, עיניים בוהות. ברגע שראתה אותי נשתקה, רק רטטת כעלה תולע.
ממי את, קטנה? שואלת בקול רך כדי לא להפחיד יותר.
היא שתקה, רק קפצה בעיניים. שפתיה כחולות מקור, ידיים אדומות ונפוחות.
קפאה לגמרי, אומרת לעצמי. בואי, נביא אותך הביתה, תתפשי.
הורדתי אותה על הידיים קלה כנוצה. עטפתי אותה במגבת שלי ולחצתי אל חיקי. חשבתי: מי השאירה ילד תחת גשר? הראש שלי מתבלבל.
לא היה צורך בקלות כבר לא היה זמן. לאורך הדרך היא לוחשת, מחזיקה בידי עם אצבעות קרות.
הבאתי אותה הביתה, השכנים מיד שמעו. קווין הייתה הראשונה שהגיעה:
אלוהים, חנה, מאיפה היא?
מצאתי אותה תחת הגשר, עניתי. נראית ננטשת.
איזה מצוקה השיבה קווין. מה נעשה איתה?
מה? אשאיר אותה איתי.
חנה, את משוגעת? ניגשה הסבתא מריה. למה את לוקחת ילדה? איך תזיני אותה?
מה שה’ ייתן, אני אוכל, חרטתי.
הדלתי תנור חם, חיממתי מים. הילדה רזה, עצמותיה בולטות. רחצתי אותה במים חמים, עטפתי בחולצה הישנה שלי אין לי בגדים לילדים אחרים.
רוצה אוכל? שאלתי.
היא הנהנה בקושי. נתתי לה מרק חמין של אתמול ולחם. היא אכלה בתשוקה אך בעדינות ניכר שהיא לא של רחוב, אלא של בית.
איך קוראת לך?
היא לא ענתה, אולי מפחדת או שאין לה מילים.
שכבתי אותה על מיטתי, התיישבתי על ספסל. בלילה קמתי כמה פעמים לבדוק אותה. היא ישנה קפוצית, מתעטעת בחלום וקוראת.
בבוקר הלכתי למועצה המקומית לדווח על מציאה. ראש המועצה, יוסי שקד, הזיז ידיו:
לא קיבלנו דיווח על ילדה נעלמת. אולי מישהו מהעיר זרק אותה
מה נעשה עכשיו?
לפי החוק צריך להעביר ליתום. אני אתקשר למחלקה.
לב שלי נקע:
חכה, שקד, תן לי זמן אולי ההורים יופיעו. בזמן הזה אשאר איתה.
חנה כהן, תחשבי היטב
אין לי זמן לחשוב, החלטתי.
קראתי לה מריה על שם אמי. ציפיתי שההורים יגיעו, אך הם לא הגיעו. ברכה לאלוהים שהתחברתי אליה ללב שלם.
בהתחלה היה קשה היא לא דיברה, רק חיפשה במבט. בלילה קראה בצעקה, רעדה. חיבקתי אותה, ליטפתי:
אל תדאגי, ילדה, הכל יהיה טוב.
מחלקות ישנות קיבלתי ממנה בדים, תופרתי לה בגדים צבעוניים כחול, ירוק, אדום. קווין ראתה, והקימה ידיים:
חנה, יש לך ידיים של זהב! חשבתי שאת רק יודעת לעבוד במגרפה.
החיים לומדים אותנו להיות גם רקמת וגם מטפלת, עניתי, שמחה שהשבחה.
הסבתא מריה לא התענגה:
זה לא בטוח, חנה. לקחת ילדה תביא ברכה רעה. אולי האמא שלה הייתה רעה, היא זרקה.
תשתקי, מריה! חצתי. אינך מוסמכת לשפוט. הילדה שלי עכשיו, וזה הסוף.
גם ראש הקיבוץ היה בתחילה סקפטי:
חנה, אולי תעבירי אותה ליתום? הם יעניקו לה אוכל ובגדים.
ומי יאהב אותה? שאלתי. בית יתום יש אלפי ילדים.
הוא נענע ראשו, אבל אחר כך התחיל לעזור חלב, קמח.
מריה התחילה לדבר לאט לאט. תחילה מילים בודדות, אחר כך משפטים שלמים. זכור לי איך היא צחקה בפעם הראשונה קפצתי מהכיסא כשתלהתי וילונות. ישבתי על הרצפה, היא פרצה בצחוק רעם, צחוק ילדי טהור.
בגינה היא ניסתה לעזור. נתתי לה מקל קטן, היא הלכה בצעד רגיש, חפצה בירק כמו גדולה. יותר ונבות נשתלו, אבל היא חייכה ולא כעסתי.
אחר כך חלה לה חום גבוה. היא הייתה חומה, חלה חוויה. הלכתי לרופא הכפר, ד”ר סמואל לוי:
אל תתפלאי, חנה! מה קורה?
אין לי תרופות, רק שלושה טבליות אספירין בקיבוץ. אולי בעוד שבוע יביאו משהו.
בעוד שבוע? צעקתי. היא אולי לא תחיה עד מחר!
רצתי למחוז, תשעה קילומטרים בבוץ, נעליי פוצעו, רגליי נורכבות, אך הגעתי. במרפאה הרופא הצעיר, ד”ר אלי מימון, הביט בי רטוב ובמראה:
חכו כאן.
הביא תרופות והסביר איך לתת:
אין צורך בתשלום, אמר, רק תנשאו את הילדה הביתה.
שלושה ימים לא זזתי מהמיטה שלה. לחשתתי תפילות, החלפתי תחבושות. ביום הרביעי, חום נרדם, היא פקחה בעיניים לחויות ואמרה בפשטות:
אמא, רוצה לשתות.
אמא היא קראה לי אמא בפעם הראשונה. בכותי משמחת, עייפה, שמחה יחד. היא ניגשה למגבת, נגבתי את דמעותיי:
אמא, מה קרה? כואב?
לא, אמרתי, זה משמחת.
אחרי המחלה היא הפכה לילדה מתוקה, מדברת. הלכה לבית ספר, והמורה לא יכלה להסתיר:
תלמידה מבריקה, לוכדת כל דבר!
הכפר הסתגל, הפסקו לחשוש מאחורי גבולות. אפילו הסבתא מריה התקרבה, מציעה עוגות, חיברה בין עצמה למריה אחרי שהצילה לה תנור בלילה קר.
במשך זמן, מריה גדלה בת תשע, ואז סיפרה על הגשר:
אמא, את זוכרת איך מצאת אותי?
לבי קפץ, אך השארתי רוגע:
זוכרתי, ילדה.
גם אני זוכרת קצת. קר, מפחיד. אשה בכתה ואז הלכה.
מי הייתה?
איני זוכרת את פניה, רק החבישה הכחולה. היא חזרה והזכירה: סליחה, סליחה
מריה
אל תחשבי, אמא, איני מצטערת. רק לפעמים נזכרת.
איך את שמחה שמצאתי אותך?
חיבקתי אותה בחוזקה, והקול שלי רעד. כמה פעמים תהיתי מי הייתה האישה בכיסוי כחול? למה השאירה את בתה? אולי רעבה, אולי בעלה שתה… כל מיני סיבות. לא לי לשפוט.
בלילה ההוא לא יכולתי לישון; המחשבות רודפות. החיים לבד נראו כקונסוף, אבל אז נוצר מסלול מי שצריך חום וכנסת.
מאז, מריה שואלת הרבה על עבר שלה. אני משיבה בלי לשקר, רק כדי לא לפגוע:
לפעמים אנשים במצבים קשים אין להם ברירה. אולי אמה סבלה מאוד והחליטה כך.
את לא הייתה עושה זאת? חקרה היא בחדווה.
אף פעם, אמרתי בחוזק. את האושר שלי.
השנים חולפות ברכות. מריה הייתה הראשונה בכיתה. לפעמים חזרה הביתה:
אמא, היום קראתי שיר במשבצת, מריה פטורה שאישתי כשר!
המורה שלנו, מריה פריטינה, מדברת איתנו:
חנה כהן, צריך שהנערה תמשיך ללמוד. כך נדירים הראשים. יש לה כישרון לשפות ולספרות. היית רואה את יצירותיה!
לאן תלמד? נשמע בקולי. אין לנו כסף
אסייע בחינם, אומרת מריה פריטינה. חטא לשקול כישורים כאלה.
היא מתחילה לעזור למריה בערב, יושבות באיתי, שותות תה עם ריבת פטל, מדברות על פושקין, לermontov, טורגנייב. הלב מתגשם הילדה לוכדת כל דבר.
בשנתי התשיעית מריה מתאהבת לראשונה בחתול חדש בכיתה שהגיע מהעיר. היא חווה אהבה ראשונה, כותבת שירים במחברת, מקפיצה מתחת לכיסא. אני מתבוננת, מצחיקה, הכאב בליבי.
לאחר בגרות, מריה מגישה בקשה ללימודי חינוך. אני נותנת לה את כל כספי, אפילו מוחצת את הפרה זורקה.
לא צריך, אמא, מתמררת מריה. איך בלי הפרה?
אין בעיה, אומרת, יש תפוחי אדמה, תרנגולות.
קיבלתי מכתב קבלה, כל הכפר חוגג. ראש הקיבוץ בא לברך:
יפה שעשית, חנה! חינכת ילדה, היא עכשיו סטודנטית שלנו.
זוכרת את הרגע שבו היא נסעה באוטובוס. עומדים בתחנת, היא מחבקת אותי והדמעות זורמות.
אכתוב לך שבועית, אמא. ואבוא בחופשות.
בטח, אומרת, והלב מתפרק.
האוטובוס נעלם בפינה, ואני נשארת במקום. קווין מתקרבת, מחזיקה אותי על הכתף:
בואי הביתה, חנה, יש הרבה דברים לעשות.
יודעת, קווין, אומרת, אני שמחה. יש לי ילדים של אלוהים.
אני מקיימת את ההבטאה, כותבת מכתב אחרי מכתב, כל מכתב הוא חג. קוראת אותם שוב ושוב, לומדת ולומדת על חיי מריה, על העיר וידידיה.
במהלך שני קורסים היא פוגשת את סרגיי, סטודנט להיסטוריה. מתחילים להחליף מכתבים, ובקיץ מביאה אותו לבית. הוא עובד קשה, מתקין גג, מתקן גדר. בערב יושב על המרפסת, מספר על ההיסטוריה זה מרתק. נראה שהוא מתאהב במריה.
הכפר כולו מתרכז לראות אותה, והיא נראית יפיפייה. סבתא מריה, כעת מבוגרת מאוד, מתברכת:
אלוהים, הייתי נגד כשקיבלת אותה. סלחי אותי, זקנה טועה. תראי כמה היא פורחת!
מריה הופכת למורה בבית ספר בעיר, מלמדת את הילדים כמו מריה פריטינה לימדה אותה. נישאה לסרגיי, חיי נשמה והם חיים יחד. נולדה לה נכדה חנה, על שמי. חנה היא מריה בייצור של הילדות, רק אמיצה יותר. כשהיא מגיעה לאורחים, אין שקט היא מבריקה, רוצה לגעת ולהיכנס לכל מקום. ואני שמחה תן לה לרוץ, תן לה לצחוק. בית בליכל ערב, כאשר הרוח מנשבת והברוש מכה בחלון, אני מתבוננת במריה ובחנה חוה, מבינה שהאהבה והקבלה שינו את גורלי והפכו את ביתי למגדל של תקווה וזיכרון.
