כמה טוב שיש לי אותך, לחש באוזן של יובל, חובק את אשתו בחוזק.
ואני שמחה שאתה כאן, איתי, לחשה שירה, חודרת במבט חם.
אז למי אוכל להיות, אם לא לך? צחק יובל, מתנשק בלהט. את גורלי, האישה הכי מדהימה בעולם.
שירה נשקה לו בנשיקה קלה על הלחי, ולצד המטבח רצה לקח את העוגה מהתנור. היום היה יום הולדת הכסף של זוג מתוקי, מיקי ויובל, והחליטו לחגוג באינטימיות רק הם וילדיהם. שני הילדים: דוד, תלמיד כיתה י’, ובתו, אלונה.
אלונה סיימה זה עתה את הלימודים באוניברסיטה, מצאה עבודה והחליטה לעבור לדירה משלה קרוב למשרד. למרות ששירה ניסתה לשכנע אותה, שהבית מלא מקום, אלונה רצתה עצמאות.
למה תוציאי כסף על שכירות? שאלה שירה. יש לך חדר כאן, אנחנו חיים יחד, למה להתפרד? אם את מתכננת להתחתן, תצטרפי אלינו.
אמא, אני אוהבת אותך ואת אבא, ואני יודעת שלא תדחפו אותי, אבל רציתי לנסות לחיות לבד. ובכן, אמא, האוכל שלך כל כך טעים, העוגות מרשימות, ואני חוששת שהייתי מתרחבת למפלצת! את מבשלת כל כך טוב שהגוף שלי מתרקח, ואני צריכה לשמור על המשקל, וזה קשה כשאת מקפיצה לי ממתקים.
שירה חייכה, מביטה בבתה. אלונה נראתה שונה לחלוטין מאמא: שירה היא בחורה קטנה וחסרת משקל, כמעט כמו נערה, והופעתה הייתה פשוטה, ללא יופי מתכתי. היא לא השתמשה בקוסמטיקה, שיערה היה קשור בקצוץ, והלבוש צנוע. אלונה, לעומת זאת, הייתה בת תותח, יפהפייה, נראתה כמו שהאב.
יובל היה גבר בולט גבוה, מבנה חזק. עם השנים הוא העלה משקל, דבר שלא הפתיע כשמדובר בעוגות של שירה. בצעירותו היה מרהיב, ובגיל ארבעים ושמונה הוא נשאר גבר מושך.
שירה ידעה שמבנה יובל גורם לה להיראות חסרת השפעה, וכבר הסתנגלה לשמוע לחישות מאחורי גבורה, אך היא לא השיבה לשום דבר, כי ידעה בעיניו היא האישה הכי יפה, האהובה והמבוקשת ביותר.
***
הייתה שירה בת עשרים, ויובל בן עשרים ושניים, כשפגשו לראשונה. באותו ספטמבר, שירה הלכה לחגוג יום הולדת לחברתה רונית. היא הכינה מתנה מראש, ובדרך לקח גם זר קטן של פרחים. בחנות הפרחים, הלקוח היחיד היה בחור בחורף. המוכרת, בחורה חמודה, הציגה לו אפשרויות, מביטה בו ברצינות. שירה גם שם לב, והבינה את העיניי המוכרת.
«עם המראה הזה הוא רק בקולנוע, חשבה שירה, אולי הוא אפילו שחקן?».
הבחור גם קיבל את תשומת ליבו של שירה, ופנה אליה:
איזו זר אתה מעדיף? זר של ורדים אדומים, או אחד של פיוונים?
שירה התביישה, לא ציפתה שהבחור היפה יפנה אליה, אך השיבה:
הייתי בוחרת בפיוונים, למרות שרבות מהנשים מעדיפות ורדים.
המוכרת שאלה:
לאיזה בת שלך נעים?
הבחור חייך:
אין לי בת; אני קונה פרחים בלי מטרה.
שירה והמוכרת הביטו זו בזו בתדהמה.
חבר שלי מזמין לי לחגוג את יום הולדתו עם שלדתי, הסביר הוא, ואני לא רוצה לבוא בידיים ריקות, אז קניתי זר. אבל יש כל כך הרבה אפשרויות, נבלבלתי.
אם תבחרו ורדים, תצאו בטוח כל הנשים אוהבות ורדים, אמרה שירה.
גם אתם אוהבים? שאל הבחור, מתמלא בחרדה.
שירה חשה חום בחיוה, הביטה למטה והשיבה:
אני אוהבת יותר פרחי בר, אבל גם ורדים משמחים אותי.
מעניין, ענה הוא, גם לי יש את אותה אהבה לפרחי הבר. אמא שלי תמיד מביאה לי זר מהשדה כאשר היא מגיעה מהכפר, והצבעים של השדה הם קסם של ממש, לא נראים במבט ראשון אך הם מרהיבים כשמתבוננים בהם לעומק.
הבחור רכש זר של ורדים ויצא מהחנות בחיוך אל השירה.
איזה בחור חמוד, נכון? אמרה המוכרת. חיוך אחד שווה מיליון!
וגם אני חושבת אותו כזאת, ענתה שירה.
היא קנתה זר קטן של חצילים והמשיכה אל בית רונית. שם חיכתה לה הפתעה: הבחור, ששמו יובל, נכנס עם חברו איתי, בן דוד של רונית. יובל היה מופתע לראות את שירה, אותה הוא פגש במכולת הפרחים. הוא המשיך להסתכל עליה, לחייך, והיא חייכה בחוסר נוחות והזזת מבט. בערב, הוא התיישב לידיה, והם התחילו לשוחח.
לא זכרו עוד מה נשמע אז, רק הרגישו שיחה עמוקה, הוא שאל, היא השיבה, הוא סיפר, והיא הקשיבה.
כאשר המוזיקה עלתה והקהל הרקד, רונית הזמינה את יובל לרקוד, והוא, בעין מלאת חרטה, ניסה להימנע משירה, אך חזר אליה מאוחר יותר והציע לה נסיעה הביתה.
למחרת, כאשר שירה חזרה לשיעורים באוניברסיטה, רונית לא קיבלה ממנה ברכה, חיבתה לה רק “היי”. אחרי השיעורים, שירה ניגשה אל רונית ושאלתה מה קרה.
לא הבנת? קראה רונית בעיניים חמות.
מה אני אמורה להבין?
זה שהבאת איתך את יובל! הוא רצה להכיר אותי. ראיתי אותו בתמונות של איתי והאיש חזר עליי. אתה הפגעת בכלום, פלבתי איתו כל הערב!
אני לא פליבתי, השיבה שירה, לבושה בכאב. אני אף פעם לא יודעת איך לפליבט, ולא חשבתי על כך. הוא הלך איתי הביתה, ולא ביקש ממני שום דבר.
אז זה למה הוא מצא בך משהו? קראה רונית, והלכה.
שירה נותרה במבוכה, מרגישה כאילו היא פגעה בחברה. היא מתבוננת במראה, מתבוננת בעצמה:
באמת, למי אני נצרכת?
אותו רגע נשמע צלצול הטלפון. קראה שירה, וקולו של יובל היה ברקע. אתמול, כשביקש ממנה את המספר, היא חשבה שהוא לעולם לא יחזור.
הם קבעו פגישה על חוף תל אביב בערב. כששירה הגיעה במועד, יובל כבר חיכה עם זר של פרחי בר, מחייך, והיא הבינה שהאהבה פורחת.
כך התחיל רומן יובל ושירה. רבים ניבאו שביתם ייפרק, שהאיש היפה יימשך לנשים אחרות. אך יובל לא הסתכל על אף אחת אחרת, רק על שירה. היא האמינה ברגשותיו, והחלה להתעלם מקנאים ורועקים.
שנה אחרי המפגש, יובל ושירה נישאו. כל יום הוא אמר לה שהיא הכי יפה, והאחרון, אחרי עשר שנים מנישואיהם, היא שאלה אותו:
למה בחרת בי? אין לי שום דבר שמושך גברים, אני פשוט רגילה.
יובל נדהם משאלת האישה שלו, והשיב:
איך אפשר להסביר למה מתאהבים? כשאת שואלת, אני מנסה. נפלתי על העיניים שלך, שהן הכי יפה, מלאות טוב לב וכנות נפלתי על הקול שלך, על הריח שלך, על הנשמה שלך. את הכי יפה בעולם ולא סתם בגלל שאת אוהבת פרחי בר, את בעצמך כאילו פרח בודד. היופי שלך שקט, רק מי שמביט באמת רואה אותו. ואני לא אשנה את הפרח האהוב עליי בשום ורד מהודר.
***
הארוחה המשפחתית לחגיגת יומולדת עשרים וחמש לשנת נישואיהם הייתה חמה ונעימה. הילדים נשאו ברכות חמות, והיו המתנה הטובה ביותר לשני ההורים. במרכז השולחן ניצב זר עדין של פרחי בר. יובל תמיד קנה לה את הזרים ביום הולדת, בחודש יולי, וביום נישואיהם.
יובל, לחשה שירה לפני השינה. חשבתי שאנחנו אולי זוג מוזר.
למה? שאל יובל מופתע.
אנחנו שניים, אחרי עשרים וחמש שנה, מעולם לא נווכחנו. זה קורה?
רוצה להיכנס למריבה? חייך הוא. בוא נווכח!
הוא התחיל לצחוק ולרגע ברק.
לא, לא, אני לא רוצה, ציינה שירה בצחוק, חששה מצחצוח.
גם אני לא רוצה לריב איתך, אמר יובל ונשק אותה ברוך.
הקהל התגבר, ותמיכתם באה בתגובות.
חברים, אם אהבתם את הסיפור, השאירו תגובות ולייקים. זה מניע אותנו לכתוב עוד!
