שמעת, יוסי, היא האחות שלך, ואני האישה. ואני כבר לא יכולה להסתכל איך אתה לוקח מהילדים שלנו ומעביר הכל לאורלי.
יוסי ידע שהאישה צודקת, אבל הוא לא ידע איך להתנהג אחרת. כשהאחות צריכה עזרה, הוא תמיד היה הראשון שמושיט יד זה היה כך מאז שהיינו קטנים.
יוסי, תן לי מסמר, קראה אורלי בת שבע, עומדת על כיסא גבוה ליד ארון ישן.
למה אתה צריך מסמר? תיגרב את האח בת תשעה.
רוצה לבנות מחסה לקטן.
שוב? בפעם שעברה שעזרתי לך לבנות, הוא לא ישן בו, ואת שבוע שלם התלוננת.
הפעם ייצא, רוצה לעטוף בד.
כך גדלו שני השורשים באותו עץ. האמא עובדת במפעל של ברזלים, האבא הלך מוקדם. יוסי, למרות גילו הצעיר, לקח על עצמו את תפקיד הראש בבית. למד לתקן אופניים, להחליף ברזים, ולחם ארוחת ערב.
יוסי, איך את חושבת, אהיה שחקנית?
את כבר שחקנית. כשאת נפלת אתמול והתחלת לבכות, ואז אכלת ריבת תות עם חיוך זה היה תיאטרון אמיתי.
הזמן עבר. יוסי התגייס לחשמל, מצא עבודה בתל אביב, נישא לתמר.
אורלי נרשמה למכללה לחינוך, חיה באוניברסיטה בכנרת, ובקשה לבקר את האח כל פעם שהיא יכולה.
תמר רק נשמה:
יוסי, האחות שלך כבר בוגרת. אולי הגיע הזמן שתתן לה להתמודד בעצמה?
היא לא אח של מטען שאני צריך להניח ולשכוח, השיב יוסי בשקט. היא האחות שלי.
לאחר שסיימה את הלימודים, אורלי נשלחה לעבודה בכפר כפרי לפי פנייה. חדר אחד במעונות קרים, תנור ישן, משכורת מזערית. יוסי הגיע בכל חג:
אמרתי לך, קנה מחמם.
אין לי מה לשלם, צריך קודם לקנות ספרים לילדים.
הבאתי. וגם מעיל.
ותמר לא תכעס?
תכעס, אבל את לא תקפצי לקור.
פעם אחת היא התקשרה בבכי:
אחי אני מחכה לתינוק.
מזל טוב למה הדמעות?
הוא נפרד. אמר ש״לא מוכן לזה״.
הוא גרוע יותר. חזקי, אני בא.
לא צריך אני מסתדרת
אחות, זה לא נושא לדיון.
הוא הגיע למחרת, הביא מצרכים, כסף, שמיכה ובגדי תינוק.
תמר מאוד כועסת, אמר יושב סביב השולחן.
אני לא רוצה שוויכוחים יתחוללו בגלל שלי
שמע, אשתי טובה, אבל היא לא הגדילה אותי.
אתה מבין שזה כבר לא רק לקנות לי טלפון שהאיבדתי. זה רציני
בדיוק בשביל זה אני כאן.
יוסי היה שם ביום החשוב. החזיק את האחיין כאילו הוא אוצר יקר.
איך קוראים לו?
מתן.
שם יפה. הוא יגדל ויגן עליך, כמוני.
אחרי הלידה, יוסי המשיך לעזור: כסף למזון תינוק, תיקונים בחדר, עגלה. תמר במקביל התרחקה בשקט.
ערב אחד היא אמרה:
יוסי, אני לא מתנגד שאתה מסייע לאורלי, אבל כל פעם שאתה לוקח מהתקציב המשפחתי שלנו זה כבר לא עזרה, זו נזק לנו.
אני מבין, אבל אין לי ברירה אחרת.
ואני לא יכולה לחיות בתחושה שהאחות היא תמיד ראשונה, ואנחנו שניים.
יוסי שמר על שתיקה. הוא אהב את האחות ואת האישה באותה מידה.
עם הזמן אורלי חיזקה את עצמה. פתחו מרכז חינוכי בכפר, היא זכתה לכבוד ואהבה. הילד גדל להיות בן צייתן ושקט.
יוסי בא פחות, אבל בכל ביקור הביא משאלה:
מתן, תראה מה דודך הביא ערמת לגו!
אמא אומרת שאתם כבר מבוגרים עם דוד תמר, קשה לכם, ועכשיו גם אנחנו, אז צריכים לחסוך.
אני עדיין לא זקן כמו שאמא שלך חושבת.
בגיל חמישים, יוסי חלה ברצינות. אז אורלי באה לעיר עם קפואי ריבה, קציצות ביתיות ובנו.
תמר, אפשר אני אחלק? יוסי תמיד במטבח מבולגן, חייכה אורלי.
תחלוני. ותקח את הקציצות. הוא לא אוכל בלי אותך.
זה לא נכון! זעף יוסי מהספה.
ברור שלא נכון. רק תזדקף שבוע אחד
הצחוקים נשמעו כאילו אנחנו שוב ילדות. באותו רגע תמר הציצה לאורלי בלי קנאה, אלא עם הבנה.
יודעת, לחשה כשהיא חזרה למטבח, היה לך צודק. היא טובה. זה רק הרגיש לי שאתה בוחר בינינו.
מעולם לא בחרתי. בליבי יש מקום לשניכם.
שנה לאחר מכן נולדה לנכדת יוסי ותמר.
מתן הפך לסטודנט. אורלי המשיכה ללמד בכפר, מתקשרת לכל שבוע לאחיה.
מה שלומך?
טוב, תמר סורגת, אני צופה בטלוויזיה. ואת?
מתן בחופשה, אנחנו הולכים לחפורים.
איזה טוב שהוא גדל ישר ונדיב.
כי היית לו מודל לחיקוי.
בגיל זקנה, יושבים על הספסל שליד הבית, אורלי אמרה:
יוסי, אני מרגישה שהאלוהים נתן לי אותך כאח. בלי אותך לא הייתי מתמודדת.
ואני בלעדיך הייתי אדם שונה. היית תמיד כאן מילדות ועד היום. זה לא רק לעזור. זה להיות משפחה.
