את יודעת, יותי, היא אחיתך, ואני האישה. ואני כבר לא יכולה לראות איך את לוקח מהילדים שלנו ונותן לכל תמר.
יותם, כמובן, ידע שהאישה צודקת, אבל הוא לא ידע איך להסתדר אחרת. כשאחותו הייתה זקוקה לעזרה, הוא תמיד נ伸 את ידו הראשון בדיוק כמו בילדותו.
יותי, תביא לי מסמר, צעקה בת שבע, בת שבע, בת שבע, עומדת על אסלה ליד האח של הסוכה.
למה את צריכה מסמר? שאל אחיה בן תשע, קפדן.
אעשה בית לחתול.
שוב? בפעם שעברה שעזרתי לך לבנות אותו הוא לא ישן בפנים, ואת בכת שבוע.
הפעם ייצא, רוצה לעטוף אותו בבד.
וכך גדלו שני נבטים על אותו שורש. האמא עובדת במפעל בטבריה, האבא הלך מוקדם לאלוהים. יותם, למרות גילו הצעיר, לקח על עצמו תפקיד של בעל הבית. למד לתקן אופניים, להחליף ברזים, לחמם את ארוחת הערב.
יותי, מה את חושבת, האם אהיה שחקנית?
כבר את שחקנית. כשפחת אתמול והתחלת לבכות, ואז אכלת ריבת תות בחיוך זה היה תיאטרון אמיתי.
הזמן עבר. יותם סיים לימודי חשמל, קיבל עבודה בתל אביב, נישא לתמר.
אורלי נרשמה למכללה לחינוך, גרה במגורים בקומת ארבע, וביקרה את אחיה כשאפשר.
תמר נאנחה:
את יודעת, יותי, האח שלך כבר מבוגר. אולי הגיע הזמן שהיא תדאג לעצמה?
היא לא מזוודה שאני יכול להחליף בלי לחשוב, ענה יותם ברוגע. היא האח שלי.
לאחר סיום הלימודים, אורלי נשלחה לעבודה בכפר על פי פקודה. ניהלה חדר שינה קטן במתאם קיץ, תנור ישן ושכר מינימלי. יותם הגיע לכל החגים:
אמרתי לך לקנות תנור חימום.
אין לי מה לבזבז, צריך לקנות ספרים לילדים.
קניתי לך תנור וגם מעיל.
תמר לא תכעס?
כמובן שהיא תכעס. אבל לא תתקרר.
יום אחד היא חייגה בבוכה:
אחי מחכה לי תינוק.
מזל טוב למה הדמעות?
הוא נעלם. אמר שהוא לא מוכן לזה.
הוא עוד יותר נואש. תחזיק חזק, אבוא.
לא צריך אני
אחותי, זה לא נושא לשיחה.
הוא הגיע למחרת, מביא מצרכים, כסף, שמיכה ובגדי תינוק.
תמר מאוד כועסת, אמר, מתיישב סביב השולחן.
אני לא רוצה שהוויכוחים יהיו בגלל שלי
שמע, אשתי טובה, אבל היא לא הגדילה אותי.
את מבינה שזה כבר לא רק לקנות טלפון שאיבדתי. זה חמור
בדיוק בשביל זה אני כאן.
יותם היה שם ביום החשוב ביותר. הוא החזיק את הנויונק בידיו כאילו היה האוצר היקר ביותר.
איך תקרא לו?
מתן.
שם יפה. הוא יגדל ויגן עליך, כמו שאני.
לאחר הלידה הוא המשיך לעזור: כסף לקצב, תיקונים בחדר, עגלת תינוק. תמר, בזמן הזה, התרחקה בשקט.
אחת הערב, היא אמרה:
יותי, אין לי בעיה שאתה עוזר לאורלי. אבל כל פעם שאתה לוקח מהתקציב המשפחתי זה כבר לא עזרה. זה נזק לנו.
אני מבין, אבל אינני יכול אחרת.
ואני לא יכולה לחיות בתחושה שהאחות שלי תמיד ראשונה, ואנחנו תמיד שניים.
יותם שתק. אהב את האחות ואת האישה באותה המידה.
לאט לאט אורלי קמה על רגליה. הקימה חוג פעילות לילדים בכפר, נמשכה להערכה ואהבה. הבן גדל, היה מתורבת, שקט וקשוב.
יותם הגיע פחות. בכל ביקור הוא מביא משהו:
מתן, תראה מה דודה הביאה סט בנייה!
אמא אמרה שהזוגות שלנו, אתה ותמר, כבר קשורים, זה קשה לכם, ולא לשכוח אותנו, אז נצטרך לחסוך יותר.
אני עדיין לא זקן כמו שמחשבת אמא שלך.
כאשר יותם הגיע לגיל חמישים, הוא חלה ברצינות. באותו זמן אורלי הגיעה לעיר עם צנצנות ריבה, קציצות ביתיות והבן.
תמר, אפשר שאעזור? יותם תמיד מבולגן על השולחן, חייכה אורלי.
תעשי מה שאת רוצה. וקצת קציצה תביאי לו, הוא בלי זה לא אוכל.
זה שקר! חרע יותם מהספה.
ברור שזה שקר. רק כך תזדקף שבוע שלם
הם צחקו כמו בילדותם. באותו ערב תמר נחתה בצד אורלי בפעם הראשונה בלי קנאה, אלא בהבנה.
את יודעת, לחשה כשאורלי הלכה למטבח, היה לך צידוק. היא טובה. פשוט חשבתי שאתה צריך לבחור בינינו.
מעולם לא בחרתי. בליבי מקום לשניכם.
שנה אחרי השנה, נולדה נכדה לתמר ויותם.
מתן הפך לסטודנט. אורלי נותרה מורה בכפר, מתקשרת לאחיה כל שבוע.
מה שלומך?
סדר יום, תמר סורגת, אני צופה בטלוויזיה. ואת?
מתן בחופשה, אנחנו הולכים לאסוף פטריות.
טוב שהפך לאדם ישר וכנה.
כי אתה היה עבורו דוגמה.
בזיקפה, כשישבו על הדוכן שלפני הבית, אורלי אמרה:
את יודעת, יותי, אני חושבת שהאל בחר לתת לי אותך אחי. בלי אותך לא הייתי מצליחה.
ואני ללא אותך הייתי שונה. היית תמיד איתי מאז הילדות ועד היום. זה לא לעזור. זה להיות משפחה.
