שמעת, יוסי, היא אחותך ואני האישה שלך. ואני כבר לא יכולה לראות איך אתה לוקח מהילדים שלנו ונותן את הכול לאורלי.
יוסי ידע שהאישה צדקת, אבל הוא פשוט לא ידע איך אחרת לפעול. כשאחותו צריכה עזרה, הוא תמיד היה הראשון שמושיט יד, בדיוק כמו כשהיו ילדים.
יוסי, תתן לי מסמר, קראה אורלי בת שבע, עומדת על כיסא קטן ליד הארון הישן.
למה לך מסמר? שאל האח הקטן, בן תשע, בחשש.
רוצה לבנות בית לקוף.
שוב? בפעם הקודמת שעזרתי לך לבנות אותו, הוא לא ישב בתוכו ואתה כעסת שבוע שלם.
הפעם יעבוד, רוצה לכסות אותו בבד.
כך גדלו יחד, שני נצרים על אותו שורש. אמא הייתה עובדת במפעל בטבריה, האב נפטר מוקדם. יוסי, למרות גילו הצעיר, לקח על עצמו תפקיד של בעל בית. הוא למד לתקן אופניים, להחליף ברזים, לחמם ארוחות.
יוסי, איך את חושבת, אם אני אפתח את הלב ואתה תעשה שחקנית?
את כבר שחקנית. כשאת נפלת אתמול והתחלת לבכות, ואז אכלת ריבת תות בחיוך זה היה תיאטרון אמיתי.
הזמן עבר. יוסי סיים קורס חשמל, מצא עבודה בתל אביב, נישא לתמר. אורלי הלכה לבית ספר לחינוך, גרה במעון, וביקשה להגיע אל אחיה כשסיכלה.
תמר מנעמת:
יוסי, האחות שלך כבר מבגרת. אולי הגיע הזמן שהיא תדאג לעצמה?
היא לא מזוודה שאני יכול לשים ולשכוח, ענה יוסי בשקט. היא אחותי.
לאחר הלימודים, אורלי נשלחה לעבוד בכפר על פי מינוי. המגורים היו חדר קטן במעון קר, תנור ישן ומשכורת מינימלית של כמה מאות שקלים. יוסי היה מגיע בחגים:
אמרתי לך לקנות מחמם.
אין לי כסף עכשיו, עוד צריך לקנות ספרי ילדים.
הבאת לך מחמם וגם מעיל.
ותמר תתלונן?
היא תתלונן, אבל אתה לא תקפא.
יום אחד היא התקשרה בבת דמעות:
אחי אני מצפה לילד.
מזל טוב למה הדמעות?
הוא הלך. אמר שהוא לא מוכן לכך.
זה יותר קשה לו. תחזיק חזק, אני מגיע.
לא צריך אני
אחות, זה לא נושא למו”מ.
הוא הגיע למחרת, הביא מצרכים, כסף, שמיכה ובגדי תינוק.
תמר ממש כועסת, אמר כשישב ליד השולחן במטבח.
אני לא רוצה שיכעוסו בגללי
שמעי, אשתי טובה, אבל היא לא הגדילה אותי.
את יודעת שזה כבר לא רק לקנות טלפון שאיבדתי. זה רציני
לכן אני כאן.
יוסי היה שם ביום החשוב ביותר, מחזיק את הנכד בזרועותיו כמו אוצר יקר.
איך תקרא לו?
מתי.
שם יפה. הוא יגדל ויגן עליך כמו שאני.
לאחר הלידה הוא המשיך לעזור: כסף למזון תינוק, תיקונים בחדר, עגלת תינוק. תמר, בינתיים, התרחקה בשקט.
ערב אחד היא אמרה:
יוסי, אני לא נגד שאתה עוזר לאורלי, אבל כשאתה לוקח מהתקציב המשפחתי שלנו כל פעם, זה כבר לא תמיכה. זה נזק לנו.
אני מבין, אבל אין לי דרך אחרת.
ואני לא יכולה לחיות עם הרגש שאחותך תמיד ראשונה, ושתינו משניים.
יוסי שמר על שתיקה. הוא אהב את האחות ואת האישה באותו עומק.
לאט אורלי הקימה עצמאות, פיתחה חוג ילדים בכפר, נחשבת ואהובה. הבן גדל, היה שמיר ורגוע.
יוסי חזר לבקר פחות, אבל בכל ביקור הביא משהו:
מתי, תראה, דודה הביאה לך ערכת בנייה!
אמא אומרת ששניכם כבר זקנים עם תמר, קשה לנו, ולכן צריך לחסוך.
אני עדיין לא מזדקן כמו שאמא שלך חושבת.
בגיל חמישים, יוסי חלה ברצינות. אורלי באה לעיר עם צנצנות ריבה, קציצות ביתיות ובנה.
תמר, אפשר שאני אמוס? תמיד יוסי משאיר בבלגן על השולחן, חייכה אורלי.
תימשי, ותכניסי קציצות. הוא בליייך לא אוכל.
זה לא מדויק! גרר יוסי מהספה.
בטח לא מדויק. רק כך תפסיד משקל שבועיים
הצחוק נשמע כמו ילדות. תמר הסתכלה על אורלי בפעם הראשונה בלי קנאה, אלא בהבנה.
שמעת, לחשה כשאורלי הלכה למטבח, היית צודק. היא טובה. פשוט חשבתי שאתה בוחר בינינו.
שמע, אף פעם לא בחרתי. בליבי מקום לשתיכן.
בשנה הבאה נולדה נכדה לתמר וליוסי.
מתי הלך לאוניברסיטה, אורלי נותרה מורה בכפר, מתקשרת לכל יום לשבת.
מה קורה אצלך?
הכול כמו תמיד. תמר סורגת, אני צופה בטלוויזיה. ואת?
מתי בחופשה, הולכים לאסוף פטריות יחד.
טוב שהפך לאדם ישר וכנה.
כי היית לו לדוגמה.
בזקנתם, יושבים על הספסל לפני הבית, אורלי אמרה:
יוסי, אני חושבת שה׳ נתן לי אותך כאח. בלי אותך לא הייתי מצליחה.
ואני בלי אותך הייתי שונה. היית תמיד כאן מילדות ועד היום. זה לא רק לעזור. זה להיות משפחה.
