רונית, מנהלת הצ’קאין הצעירה והמתוקנת, עוצב במדים חסונים ועם שיער מושלם, הביטה בתמיהה בעיניים בחתן משנות השישים שעמד ליד הדלפק. הוא היה לבוש בבגדים ישנים שמריחים כמו אשפה אחרי שבוע של חנייה מתחת לשמש, אך חייך ברגישות וביקש בקול חינני:
בחורה, בבקשה תזמיני לי חדר יוקרה.
עיניו הכחולות נצצו במבט מוכר, כאילו רונית ראתה כבר פעם את ההבעה הזאת בטלוויזיה. לפני שהבינה מהו המקור, הרגישה מתוחה ומשכה בטון כתפיים, והגיעה ללחצן האזעקה.
מצטערת, אבל אנחנו לא מקבלים לקוחות מסוג זה, אמרה בקור, מרוממת סנטר.
כאלה למה? יש לכם חוקים מיוחדים?
הגבר נראה פגוע עד כדי כך שהבגד המשובש שלו היה כמו תזכורת לשנה שעברה כששכחת לשים קופסה של אווזים ברד ארון. הריח שאירח היה דומה למרק של חבצלת שנשארה על הגז של שלושה ימים. ובנוסף, הוא עז לתכנן על “יוקרה”!
רונית חייכה ביד שהיא רק ראתה אותו: אפילו בחדר הפשוט ביותר הוא לא היה מתאים.
בבקשה, אל תעצרו אותי. רק רוצה למקלחת ולנוח. אני עייף מאוד, אין לי זמן לשיחה.
אמרתי לך בבירור כאן אינך מבורך. חפש מלון אחר. חוץ מזה, כל החדרים תפוסים. זקן רודף אחרי יוקרה לחשה במקצת.
דוד אליהו, שחשב שהכל במקום, ידע שהמלון הזה תמיד משאיר חדר פנוי לשעת חירום. הוא רצה להתנגד, אך שומרי המלון הגיעו, קיבצו את ידיו ועזבו אותו אל הרחוב. הם הסתכלו זה על זה וצחקו בקול: הזקן נזכר בגילוי העורף, אבל לא חישב על החוזק.
אתה אפילו לא תוכל לשלם על חדר כלכלי, קילו השומר. לך מכאן לפני שהעצם תפסיק אותך!
דוד נדהם מהחוצפה. זקן? הוא רק חצי שישים! אם זה לא היה מצחיק שהלכוד מהדייג היה מציג למישהו את הכתף, הוא היה מסרב לשאת את השם. הוא רצה לתקוף, אבל שיקול דעתו נרתע: אם יחתום על קרב, המשטרה תופס אותו, ואין לו מקום לחבול. הוא החליט להישאר שליו ולזכור לעצמו שמתי הוא יפגיש משקיע במלון, יחליף את השומרים בלעדיים.
החזרה לממלכה נכשלתה הוא נדחק שוב והאיים שהמשטרה תבוא. דוד ניגן לעצמו ולחייך לשאף מהדבק. איך זה קרה? הוא רק רצה להירגע בציד, אבל נגמר בתמונת חזרה. הדג תפס רק גרגרים קטנים, הוא שחרר אותם חזרה למים. פתאום התחיל גשם, והוא החליק על חוף חרס, קיבל רגליים במים עד הברכיים, נמאס לצאת מהבוץ והפתיע שהמפתחות שלו נעלמו לבטחה.
בבתו של דוד תמר הייתה שליחת עסקים ברגע הלא נכון, כך שלולא הייתה חזרה הביתה לא היה מרשה לו להיכנס. דוד הגיע לביקור אצל בתו ריטה, רצה לפתור אותה במתנה, רק לגלות שהיא מתכננת יציאה לנסיעה. אילו הוא ידע מראש, היה מגיע מאוחר יותר. הוא לקח חופשה כדי לבלות עם בתו ולראות איך היא חיה.
אבא, סליחה שאני משאירה אותך לבד. אחזור מהר, אל תדאג. מבטיחה? לחזה ריטה את אביה ונשקה אותו על מצח.
למה אני אדאג? אני אלך לדייג, אחזיר כמה דגים. למה עוד הגעת? צחק בקול חינני.
חשבתי שבאתי רק כדי לראות אותך, נפחה תמר את שפתיה ואז חייכה ידעה שהוא מתלוצץ.
בזמן שהלך אל הנהר, דוד שכח לבדוק את טעינת הנייד שלו. הוא לא חשב שהמצב יוביל אותו למצב כזה. חשב לחכות במלון עד שחזר תמר, אבל הפעם אפילו הפנים שלו לא נפתחה. לפני מעולם לא קרה כל כך. מה המשמעות של שיפוט על בסיס חזות? הוא לא שיכור, לא רוצח רק אחרי דייג. כן, המראה שלו לא מושלם ומריח קצת דגים, אבל האם זה מצדיק גסות?
הביט בטלפון הריק שלו, ריהק ראשו. בעיר אין לו חברים, אין קרובי משפחה. קריאת שירות חירום לא תעזור הבית רשום על שם בתו. הטלפון היה שקט כמו מתנגד.
אז מה נעשה עכשיו, זקן? חייך לעצמו. אף אחד לא קרא לו כך לפני. זקן? הוא עדיין בן ילקוט של חיי! העובדים שלו היו נדהמים מהשינוי.
אישה שלא הכירה, ישבה לצידו, הוציאה אותו מהמחשבה. היא הייתה בת שלושים, ידידותית ומסודרת, והציגה לו חביתה חמה. דוד קיבל אותה בתודה, מרגיש שהבטן שלו מתכווצת מרעב.
רואה, אתה כאן כל היום. מה קרה?
דוד סיפר על חוויותיו: הדייג, הגשם, המפתחות האבודים והדלת הסגורה של המלון.
כנראה שלא אמצא אותם, נאנח. כנראה נפל במים. לא חשבתי שאמצא את עצמי במצב כזה. הכל בגלל שאנשים מסתכלים רק על המראה.
האישה הנהנה מהחביתה, עבדה במאפייה קרובה והייתה מודעת לכך שדוד יושב לבדו על ספסל בפארק, לא שם לב למעברי דרכים.
מייד שמתי לב שאתה לא שיכר, חייכה. לא משאירים רושם כזה.
ברוך השם, גרגר דוד. צריך לשמור על בריאות בגילי. אבל היום קראו לי זקן והוציאו אותי מהמלון. סליחה, אלה אנדרסוניה, אפשר לקבל את המספר שלך? אני רוצה מקום לילה. לא רוצה לחייג לתמר כבר מאוחר וזה יטריד אותה.
אם תרצה, תוכל להישאר אצלי. רואה שאתה אדם ישר, פשוט נפל במצב לא נעים. הבית שלי קטן, אבל יש מקום בחדר. תנוח, תרחץ, ובבוקר תתקשר לתמר בשקט.
באמת? אני אסיר תודה עד אינסוף! אבטיח להחזיר על הטובה שלך!
דוד אליהו הרגיש רגש חזק של הערכה. אלה אנדרסוניה הייתה האישה הראשונה היום שהביעה לו חמלה והבנה. הוא החליט שכאשר יוכל, יזכות אותה בטובתו.
לאחר שנסגרה המאפייה, היא קראה לו ללכת אחריה. במשך השנים היא חוותה הרבה: אנשים הלכו ללא הפסקה כשהיא הייתה חולה. היא עצמה נאלצה לקרוא לעזרה חירום באחת והצילה אותה אישה צעירה. אם לא הייתה היא אלה מכירה היטב שלב של עזרה לזרים מסכנת, למרות שהאיבוד של בעלה גרם לה לשאת לבדה, ללא קרובי משפחה וכסף. האמונה היחידה שגרמה לה להמשיך, היא שהטוב אינו מתבטל ויום אחד יזכה לשבח שמיים.
לאחר מקלחת חמה ובגדים נקיים שהאישה מצאה לו, דוד ארוח חצי ארוחת ערב מהקפיצה של אנדרסוניה. הבית היה צנוע, אך חמים. למרות שהתרגל לחיי יוקרה, הוא הרגיש שמח באמת. הוא כמעט נרצח את עצמו במחשבה שהוא ישן ברחוב, והיום ישב במאה בית חם. כאילו האלוהים לא שכח אותו.
לבך רחב. תודה שלא פחדת לעזור, אמר לפני שהלך לישון.
בבוקר, האישה נתנה לו טלפון, והוא הצליח לחייג לתמר. היא הייתה עצובה כששמעה שהאב הוצא מהמלון ללא נימוק. היא מייד חזרה למלון כדי ליישב את המצב.
לא יכולנו לארח אדם כזה, נימקה רונית, מציגה את עצמה כקורבן. היית רואה איך הוא נראה!
איך מישהו שצריך עזרה? הוא לא היה שכרן, לא מסוכן! עכשיו כל אחד מכם יכול לכתוב תלונה על חשבו. הצוות צריך להיות אנושי ומקצועי. המלון בבעלות אבא שלי, ואני לא אאפשר כזו התנהגות.
העובדים הביעו מבט מבולבל לא הבינו למה צריכים להתנצל לפני זקן עני. ואז הופיע דוד, נאות, חזק ובטוח בעצמו. רונית נדהמה הפנים שלה נעלמו, היא זיהתה אותו כבעל רשת בתי מלון, שמופיע במגזיני עסקים. הפנים שלה הפכו לבז
. השומרים התחילו להתנצל מייד, מבטיחים לתקן, אך רינת (בתו) נשארה עקשנית. אף אחד מהם לא היה צריך לשמור על המשרה.
אבא, סליחה על קבלת הפנים המגוחכת. אני אחפש מנהל חדש שילמד איך להתנהג עם אנשים.
רונית בכתה וביקשה סליחה, אך ההזדמנות נעלמה. כמה שתפשו את המיקום, זה לא יעזור.
כאשר דוד הציע למנות את אלה אנדרסוניה למנהלת, רינת חייכה מיד. הוא סיפר שהמלון שייך לבתו, והוא רק אב שזכה להיכנס למלון. כשהייתה רינת בלימודים בעיר, היא נמשכה אליו והחליטה להישאר. דוד לא רצה לעזוב את החיים שלו, אבל תמך בבתה, קנה לה מלון כהזדמנות עסקית. הוא אף פעם לא היה במלון וזה היה פעמו הראשון כלקוח.
רינת חיפשה ליצור מקום שבו יתקבל כל אורח בכבוד. אלה אנדרסוניה קיבלה את הרעיון בהתלהבות. היא הציעה לשתף פעולה עם מלונות והוסטלים אחרים אם לקוח לא יכול לשלם, להעביר אותו במקום ולא להשליך אותו אל הרחוב. היא גם הוסיפה לארוחות בוקר ממאפה ממאפייתה ונכנסת להדריך את הצוות בחום לב.
מרגרט (הדמות החדשה) הבינה מיד היא מצאה את האדם הנכון לנהל את העסק בזמן נסיעות או לימודים.
לאחר כמה ימים אצל בתו, דוד חזר הביתה. הוא סיפר לחברים על ההרפתקאות שלו, צחק ובו בזמן זכר את היום המר. זה היה מפחיד להישאר לבד בקור ובחוסר ידיעה.
מאז הוא חולם לא רק על בתו, אלא גם על אלה אנדרסוניה. הם בילו רק לילה אחד יחד, אך נוצר משהו חם ואמיתי. הוא אהב את אשתו המנוחה, והחיים נמשכים, והמחשבות על לא להזדקנות לבד נהפכו לחזקות יותר.
בסופו של דבר דוד החליט למכור את העסק לשותף אמין, למכור דירה ולקנות חדשה ליד בתו ואליהן אנדרסוניה. האישה שמחה מאוד בחדשות יוכלו להיפגש לעיתים קרובות יותר. הם לא ממהרים, אך דוד הזמין אותה לתיאטרון בסופשבוע, והיא קיבלה בחיוך.
רינת הרימה את גבה בחיוך משעשע והחייכה בחשאי, מתבוננת באביה. היא כבר זמן מה שמתה לב שבין השניים מתפתחת יותר מחברות, והייתה שמחה אמיתית לראות את אביה מחייך שוב מאמת.
