יום הולדת 10 היום אני מתעדת את כל מה שמסתובב בראשי, כדי שלא אשכח.
תמר כאן, הילדה הקטנה שהרגישה שדיבורים של ההורים סובבים סביב “לא מספיק טובה”.
הייתי אמורה להיות הילדה האהובה של אורי ונינה, אך זה לא כך שהרגשתי. אבא שלי, אורי כהן, מתהפך סביב המסע של משאית 10 טון, חוצה את הארץ מיום ליום, ונראה שהעולם שלו הוא רק כבישים וקולות הרדיו. אמא נינה, עובדת במשרדי הממשלה בירושלים, תמיד עסוקה בטפסים ובפגישות, ובכל זאת היא מתעמקת במצב רוחו של אבא יותר משומרת עלי.
סבתא מצד אבא, ליבנה מיכל, הייתה תמיד שם להסביר: “אורי צריך לעבוד שעות ארוכות, נינה עובדת כדי שלא יחסר לנו כלום. וגם צריך לשמור על הבית”. אבל כשהבנתתי את כל המצב רק בגיל שמונה, נאלצתי לשמוע פיטפון של ויכוח פתאומי.
נינה, שוב תבללת את המרק! קרא אורי בקול כועס, כאילו הוא חוקר את כל הטעויות של היום.
יוסי, מה קורה? ניסיתי אמרה נינה, מנסה להצדיק את עצמה.
תמיד “נורמלי” אצלך! ובכל זאת לא הצלחת אפילו ללדת בן! הוסיף אבא, כאילו כועס על עצמו על כך שהבנים לא באים.
אורי היה איש חמור, נהג משאית שעבר פקודות קשות בדרכים פתוחות של מדבר הנגב, והקול שלו היה מלא במרירות כלפי נינה ובגללי. אז פתאום הבנתי למה הוא שלח אותי לגור עם סבתא כשחזר מהמסע הוא פשוט לא רצה לראות “לא בן”.
בשבתיים, כשסבתי ליבנה הייתה איתי, היינו עושים שיעורים, תופרנו בגדים פשוטים, ויחד היינו חוגגים את החגיגות הקטנות של היום. למרות זה, הלב שלי נשבר מהתנהגות ההורים.
כמה חודשים לאחר השיחה ההוא, אורי ונינה הודיעו פתאום שהם עוברים לתל אביב. הם אמרו שהשגרה כאן בבאר שבע משעממת, רוצים שינוי ואולי גם “ילד חדש” במקום חדש. ההחלטה נלקחה על ידי אורי, נינה קיבלה את זה ללא התנגדות.
אבל היה קושי הם לא רצו שאני אביא איתי את חיי החדשים.
תלך לגור עם סבתא, ואחרי כן נביא אותך אמרה נינה, מכסה את העיניים.
אני גם לא רוצה לנסוע איתכם חידתי בגאווה, למרות שהלב שלי נקרע מתשוקה.
הפיתרון היה שאני אשאר עם סבתא האוהבת, עם חברים קרובים, עם מורים שמבינים אותי.
ההורים המשיכו לחיות כפי שהם רוצים, ולא היה לי עוד רצון לדאוג להם.
כאשר כמעט עשר, נולד לבני שלי בן בנימין, הקטן שהפך להיות אחיי. אבא הודיע על כך בסרטון וידאו הפעם הוא שלח ברכה, אך אף פעם לא ביקר אותנו, נינה רק מתקשרת בטלפון, והאב רק “מעביר ברכת שלום”.
לפעמים הם שלחו לסבתא ליבנה מיכל סכומי כסף בעשרות אלפי שקלים, אך רוב ההכנסה של הילדה הייתה ממנה.
שנה אחרי כן, נינה פתאום קראה שאני צריך לעבור לגור איתם. היא הגיעה בעצמה, קיבלה אותי בחיבוק חם.
חמודה, נעבור כולנו יחד. סוף סוף תפגשי את האח הקטן תחברי איתו, היא קראה.
אני לא רוצה לעבור, אמרתי בקול נוקשה, “הלב שלי חם עם הסבתא”.
אל תתלונני, בת! כבר גדולה, חייבת לעזור לאמא.
נינה, תפסיקי! התערבה ליבנה מיכל. אם את מתכננת לעשות אותי מטפלת חינם, אני לא נותנת!
זאת בתי, נפתור בעצמנו! טענה נינה.
הסבתא לא ויתרה:
אם תנסו לשאת את האחיות, אני מדווחת עליכם לשירות הרווחה, תקבלו תביעת משמעת ויאבדו את הזכות ההורית!
הוויכוח נמשך כשאני חזרה לחנות, והאמא נפרדה והלכה למקום אחר.
בעשר השנים הבאות, ההורים לא חזרו. סיימתי תיכון, אחרי זה מכללה, ובזכות חברו של סבתא, אילן פרידמן, קיבלתי עבודה בחברה קטנה כחשבנית.
התחלתי להיפגש עם וולדי, נהג משאית שמקפיד על המשימה, ותכננו נישואין. אבל הוולידצ’ק שלי נדחה סבתא הלכה לעולמה.
האב והאם לבו לשאת קבר יחד, והותירו את בנימין עם חברים, מכיוון שאין סיבה לילד הצעיר להיות נוכח בטקס האבל.
היה לי חוסר עניין אהבתי את סבתא עד מותה, והאובדן זעזע אותי עמוקות.
אולי זה למה לא הבנתי מיד מה אומר האבא סביב השולחן אחרי הקבורה.
אהה הדירה מזדיינת, אמר אורי במבט חושב, מסתכל סביב. לא יוכלו לשלם הרבה על זה.
קוול נינה מרצה. לא עכשיו…
מה זה? צריך לפתור את כל הבעיות מיד. נצטרך לנסוע שם בנימין לבד.
אילן, אולי תוכל להמליץ על מישהו? מתווך שיעזור למכור.
מה אתה מתכנן למכור? שאל אילן.
זה? הדירה. צריך לקנות לבנימין דירה הכסף לא יספיק למודרנית בתל אביב, אך לראשון של ההשקעה זה מספיק, וב-18 שנה נשלם משכנתא.
תמר הייתה שקטה, מביט בחלון, לא השתתפה.
אתה רוצה לזרוק את בתך? שאל אילן. איפה היא תגור?
היא כבר בחורה בוגרת! השיב אורי. תתחתן, ובעלה יפרנס אותה!
אה אמרה סבתא שמאלמת. נינה כנראה צדקה איתך אך שום דבר לא יעבוד, מיקו. יש צו ירושה חוקי, והדירה שייכת רק לתמר.
אורי נשתק.
תכננתם? קרא אליו בתוקף, חייך על תמר, שהתחילה סוף סוף לשמוע. טוב, נבדוק אם אפשר לערער את הצו.
ונינה חשבה על זה, אמר אילן ברוגע. תמר, היא לא תקבל ממך שום דבר.
אורי הרגיש שהחוק בצד של הילדה, אך הוא חיפש דרכים כדי להפוך את המצב לניצולו.
תמר, יש לך מצפון? ניסה הוא להרים את פעמי הקול. תתחתני, בעלך יפרנס אותך, ובנימין צריך בית הוא גבר. ויתייאש מהירושה!
לא ארצה, השיבתי בחוזק.
נשלם לך אלף שקל לשכר הדירה, חייך הוא. קח הלוואה, זה יכסה את ההון.
לא רוצה, ולא מדבר איתך! הכרזתי.
אם לא תזוזי, אז אזעק את המשטרה! קרא באיום.
החלטתי לעמוד באמנת סבתא, שלא הייתה לה מקום אחר.
האב לא אהב משטרה, הוא מעדיף להימנע מהמערכת. הם חזרו עם נינה, ולא השיבו יותר עלינו ארבע השנים הבאות.
באותה תקופה התחתנו עם וולדי ונולדה לנו בת נטלי. המשפחה שלנו חיה בנוחות, היה לנו כסף מספיק, והיינו מאושרים.
יום אחד הטלפון צלצל קולה של נינה ברעש:
את האחראית! בצעקה, דמעות בעיניה. בגללך קולה מת!
אולי אם לא נגעתי בדירה המפוחדת, אבא לא היה צריך לנסוע כך הרבה.
את לא כאן, יש לך צורך בעזרה עם הקבורה? שאלתי בקול נמוך.
קיבלתי רחמים על אבא, אבל בעיני הוא היה רק אדם זר, לא אבא.
אל תצטרכי לי דבר! בגללך בנימין נותר יתום! נינה ניתקה.
תמר, את יודעת שאין לך אשמה. ביקש וולדי, שעבר ברצפת האוכל. הוא ראה איך נינה הפכה לבוהה.
ואולי אם הייתי ניסה היא, אבל נקטעה.
הם זנחו אותך לפני שנים, למה לדאוג? אמר וולדי.
אתה צודק נשפתי.
שנה אחרי כן נינה חזרה פתאום, מבוגרת, שפתיה מצומדים, מביטה בי בקור, וביקשה:
אנחנו צריכים כסף לבנימין. הוא הולך להתחיל מכללה.
בישראל אין הרבה מלגות, ולכן הוא יזדקק לעזרה שלנו.
אל תדברי אלי ככה, חזרתי, בטון. אינני אשמה, ואת יודעת זאת.
תראי, חינוך של ליבנה מיכל פירותיו, מינה נינה בחיוך מרושף. היא תמיד ראתה בי בעייתי, ואיך לא?
אם תגידי עוד מילה רעה על סבתא, אגרש אותך! התעקשתי. ואין לי כסף לשתף.
אה, תפסיקו לדרוש! קראה נינה. רואה איך אתם חיים.
הם שיפצו את הדירה, קנו רהיטים חדשים, טלוויזיות, וקיבלו משכנתה שהיו חוברים לשלם.
אני לא משכנעת אותם, כי אין לי מה להסביר להם הם זרים לי.
היית יכולה לשאול על הנכדה למען נימוס ניסתה נינה.
יש לה שני הורים, אז היא בטוחה, היא חייכה בחוסר עניין. אבל לנו עם בנימין אין עזרה!
אתם מקבלים פנסיה אחרי פטירת המעודף, ואתם עובדים, חיו בכסף. תנו לבנימין ללכת למכללה, זה מספיק.
אתה אומר? קולה רצה תואר!
די, אני לא אתן לך כסף. השיחה נגמרה.
הרגשתי כאב ישן ההורים לא חיפשו תכניות לחיי, רק משאותוה.
טוב, נינה יצאה מהדלת. אם אתה לא תשתף, זה ייגמר אחרת.
בערב סיפרתי לוולדי על ביקור האמא.
ומה היא תכנן? שאל הוא. איך תכננה לקחת כסף מאיתנו? אין לנו כאלה.
לא יודעת, השבתי, אבל בטוחה שיש לה תוכנית.
התוכנית נחשפה כשקיבלתי זימון לבית המשפט.
את משוגעת? שאלתי באדישות. מה את עושה בבתי המשפט?
אני מתעתדת לכפות עליך לעזור לאחי, נינה הכריזה. אם אינך מבינה, יש חוק! יש לך זמן לשנות את דעתך, לא לבכות בבית המשפט.
זאת אומרת שאת מתכוונת להיפגש עם השופטים?
החוק לצידי, ואני אם, מגן על ילדי!
אז אני כבר לא הילד שלך, אמרתי בקול רעש, והסגתי השיחה.
בבית המשפט נינה הציגה הצגה של דמעות וזכויות, סיפרה איך היא נאלצה להוריד אותי לבסיס, איך היא ילדה בן ארוך תורם, ואיבדה את בעלה וההכנסה. השופט הרגיש אמפתיה כלפיה, אך לבסוף ניסה להבין את המצב הכלכלי של המשפחה שלנו חיי העוני של בנימין וההכנסות של נינה.
היא נידחה בתיק.
יצאתי מבית המשפט מבוהלת, נגעתי במבט אחד של שנאה אל נינה. היא עזבה בלי להיפרד, ואני לא יודעת אם תחזור עם דרישות חדשות.
היום אני מסיימת את ההרשומה.
מקווה שהקול שלי יישמע, ושהעתיד שלי, של תמר, יהיה שקט, עם המשפחה האמיתית שלי סבתא ליבנה, וולדי והבת שלנו, נטלי.
(א) בתשובה א: 1,500 ש”ח סכום ההשכרה המוצע
(ב) בתשובה ב: 3,000 ש”ח הוצאות התיק המשפטי
(ג) בתשובה ג: 2,500 ש”ח הוצאות השיפוץ
מקווה שהיום הזה ייתן לי כוח להמשיך.
תמר.
