12 ביוני 2026
היום אני מרגיש צורך לשים על נייר את מה שעובר עלינו בקיבוץ גלילית. אחרי שהעליתי את האש בחצר, שמעתי את השמועות שמסתתרים מאחורי מחבטים של שכנים שעברו ליד החצר של רונית, האִמָּה הבלתי נלאה של שני הילדים שלנו. בעמק הקטן שבו כולם יודעים למי יש קשר של חמות, למי היה קיבוץ, למי כמה פעמים הוא נישא וגרש, כמעט בלתי אפשרי להסתיר שום דבר.
בקיבוץ שלנו, כשרונית חזרה הביתה עם גבר חדש, כולם לחשו בשקט: היא סוףסוף מצאה מישהו. אף אחד לא קרא לה בקול רם, כי רונית היא אישה עובדת, ישרה, ומחזיקה על גביה שני ילדים לבד.
אורי, אני, נכנסתי לביתם באותן סתיו האחרונות. הייתי שקט, בעל ידיים חזקות שהכרתן במקשה ובמזלג, ועיניים רגועות שהביטו בילדים לא מתוך עליונות אלא מתוך תחושה שהכל יסתדר. למרות שאלונה הייתה בת תשע ויניב שתיםעשרה, הם כמעט לא זכרו את אביהם: הוא הלך לפני שהיו בכיתה הראשונה.
במהלך השבועות הראשונים אלונה הסתכלה עלי מהמצח.
אמא, הוא יישאר אצלנו זמן רב? שאלה היא בקול רך.
כמה שאשאל ה׳, ילדה. הוא אדם טוב ענתה רונית, והוסיפה בשקט: נמאס לי לעשות את הכל לבד.
אנחנו גם עוזרים, נאנח יניב.
עוזרים, אבל אתם רק ילדים. אנחנו רוצים גם חום, לא רק משא ומתן.
לא נלחצתי במילים. חיכיתי שהכל יתרגל אלי. כל בוקר קיצצתי עצים, תיקןתי חורבות, ובערב הבאתי סל של תרנגולות צעירות:
צריך להרים את המשקלה שוב. והילדים יקבלו ביצים טריות.
למה אתה עושה את כל זה? שאלה אלונה, ערנית, אבל חיבבה את הגוזלים.
כי אני איתכם מעתה. אולי אינני אב רדם, אבל לחיות יחד פירושו לחלוק עבודה וחסד.
והאבא שלי גם היה מגדל תרנגולות?
השתקתי, ואז אמרתי:
אביך היה אדם טוב מאוד. הכרתי אותו בעבודה במעלית הקיבוצית. הוא דיבר עליך הרבה, ואת בעצמך משקפת אותו.
אלונה ישבה בשקט על המדרגות וצפתה איך אני מרווה את התרנגולות. בפעם הראשונה חשבה: הוא לא רוצה להחליף את האבא, הוא רק רוצה ליטול מקום לידנו.
בחורף התחיל ללמד את יניב נגרות.
זה קוֹצֵר, לא לשחק בטלפון הידיים חייבות לדעת מה הן עושות.
אני לא משחק! רעם יניב.
ואין למה להקצין. הידיים של גבר בונות גבר, והראש הוא.
למה אף פעם אינך מתווכח?
חייכתי והסברתי:
תכעס על דבר אינו מביא תוצאה. עדיף להסביר את הפעם הראשונה מאשר לצעוק מאתיי.
באביב הייתה קיבוצית קהילתית ניקוי של מעגן המים ביער. יניב ואלונה רצו לא ללכת.
תנו לצעירים ללכת! גרגר יניב.
אנחנו מי, זקנים? חייכתי. תלכו, כי אם תמתינו שכל אחד יעשה זאת בשבילכם, תישארו חסרי פעולה. האדם החזק הוא זה שלוקח את האמרגלה גם כשאחרים אינם דורשים זאת.
בזמן הקיבוצית הילדים שמעו לראשונה את האבות אומרים: הנה ילדך, ובחורה?. והשבתי בפשטות: הם שלי. שלי כבר.
אלונה דחפה את יניב בעדינות:
שמעת?
כן.
ו?
חם, כאילו כלום.
יום אחד חזר יניב מבית הספר מתוסכל. רונית שאלה מה קרה, והדמעות כמעט נראו בעיניה.
למה? שאלה.
אמרתי שהאור הוא כמו אבא בשבילי, והחבר’ה אמרו, אתה מתעלף, מישהו אחר מגדל אותך. אמרתי שאף על פי שהאבא האמיתי איננו, טוב יותר שמישהו מאוהב בך מאשר לבןדם שאינו קיים.
ששתתקתי, התקרבתי אל יניב וישבתי מולו.
אינני מבקש שתיקרא לי אבא. אבל דע, בני: אני לא אפלך, לא משנה מה אחרים יאמרו.
אין לי בעיה, רק קשה לומר אבא כשעדיין מתרגל.
ואין צורך למהר. המילה אבא כמו לחם לא ניתן לאכול אותו בעדיפות. צריך לתת לו לבשל.
שנתיים עברו. יניב סיים כיתה ט’, והקיבוץ מדבר על כך שייכנס למקצוע מנגנון במקצועות הטכנולוגיים. בערב אחד ישבנו בחצר כוכבים, צפרדעים מצייצות, ריח רוזמרין ממטבחו של רונית.
אורי התחיל יניב פתאום. אני מתכונן לנאום בטקס הרוויחה על מישהו שהיה בשבילי דוגמה. אפשר לדבר עליך?
התכווצתי, הנהנתי בראש, ואמרתי:
רק אל תגזים.
אינני יודע איך להגזים, דובר מהלב.
בטקס הסיום, יניב דיבר על אדם שלא היה איתי מהקפצה, אבל הפך לאבא אמיתי. רונית בכיתה בכיתה בכיתה בכי. בקהל של נשים כפריות מישהי לחשה:
אז תאמרי שכזה הוא חוקר חיצוני. אם הלב קרוב, הוא כבר משפחה.
ביום הולדתו ה50 של אורי, אלונה הִצִיעה לו חולצה רקומה ומכתב:
אבא, תודה לך על העצים, על התרנגולות, על הסבלנות, ועל שהמדת לנו שלא לחכות לטובה אלא לייצר אותה בעצמנו. אתה אבינו לא כי היית חייב, אלא כי רצית, ולכן אנו אוהבים אותך יותר.
ישבתי זמן רב עם המכתב, שקט. ואז פניתי אל רונית:
הם גדלו. לא חוץ.
רונית חייכה:
כי מעולם לא חישבת אותם כזרים.
הלקח שלי היום: כדי להיות אבא אינך חייב לשאת את הDNA של הילד. אהבה, טוב לב, ומעשים יומיומיים שווים יותר מכל קו רוחש של קרבה ביולוגית. המשפחה היא מה שאנחנו בונים יחד, ולפעמים האדמה שמחזיקה את השורשים היא הלב שלנו.
