בכפר הקטן שבצפון הארץ, שבו כולם מכירים אחד את השני מי הוא דוד של מי, מי קנה תבואה, ומי עבר כמה גירושין קשה להסתיר סוד. ולכן, כאשר הגרושייה גאליה הכירה גבר חדש והזמינה אותו לבית, השכנים לחשו: «היא סוף סוף נפתחה». אף אחד לא אמר זאת בקול רם, כי גאליה הייתה אישה עובדת, ישרה, ומגדלת לבד שני ילדים.
יוסי הגיע לביתה של גאליה בסתיו. הוא היה שקט, בעל ידיים חזקות שהכירו ברזל ופחם, ועיניים רכות שהביטו בילדים לא בתוקפנות אלא במבט של אמונה שהכל יסתדר. למרות שהייתה באביטל בת תשעה ובנבדה בת שנים עשר, כמעט לא זכרו את אביהם: הוא הלך לעולם כשהילדים רק נכנסו לכיתה א’.
בימים הראשונים שלחה אביטל מבט מקפיד על חותן החדש.
אמא, הוא יישאר כאן הרבה זמן? שאלה בפעם הראשונה.
כפי שהאל יעזור, יקירי. הוא אדם טוב ענתה גאליה ושקטה הוסיפה: נמאס לי לעשות הכל לבד.
אנחנו גם עוזרים, קרא נבדה בקול שמח.
עוזרים, נכון. אבל אתם רק ילדים. לחיות זה לא רק דאגות, אלא גם חום.
יוסי לא היסס במילים. הוא חיכה עד שהמשפחה תתרגל אליו. כל בוקר הוא קצת האש, מתקן גדרות, ובערב מביא סל עם תרנגולות צעירות:
צריך להחזיר לחיים את המשק. והילדים יקבלו ביצים טריות.
למה אתה עושה את כל זה? חקרה אביטל, והתרנגולות חיבו לה.
כי אני פה איתכם. אולי אינני אבא ביולוגי, אבל חיי משותפים משמעו לחלוק גם עבודה וגם שמחה.
והאבא שלי גם היה מגדל תרנגולות?
יוסי השתתק לרגע, ואז השיב:
אביך היה אדם טוב. הכרתי אותו. עבדנו יחד בטחנת קמח. הוא סיפר המון עליך. אתה כמו העתק שלו.
אביטל ישבה בפינה וצפיתה ביוסי שמזרים מים לתרנגולות. היא חשבה לראשונה: הוא לא מנסה להחליף את האבא, הוא רק רוצה להיות כאן.
בחורף יוסי החל לחנך את נבדה לנגרות.
זה מסורף. לא כמו במשחק בטלפון כאן הידיים צריכות לדעת מה הן עושות.
אני לא משחק! השיב נבדה בקול רועש.
אני לא מתווכח. רק ידיים של אדם בונות אדם. וגם הראש.
למה אף פעם אינך מתווכח?
יוסי חייך.
כי יודעת שכעס לא מביא שום דבר. עדיף להסביר פעמיים אחת מאשר לצעוק ממאה.
אביב הגיע והכפר ערך חבילת ניקוי פינוי בריכת מים ביער. נבדה ואביטל לא רצו להגיע.
תנו לצעירים ללכת! התנגד נבדה.
ומה אנחנו, זקנים? צחק יוסי. אם תחכו שכל מישהו יעשה זאת בשבילכם, תבזבזו את החיים. כוחו של האדם הוא לקחת את המרשפה גם כשאף אחד לא דורש זאת.
בין העובדים נשמעו קולות: הו, אלה הילדים שלו הילד והבת?. יוסי השיב בפשטות: שלי. שלי הם כבר.
אביטל דחפה בעד נבדה בחשאי:
שמעת?
שמעתי.
ומה חשבת?
חם. הוא מתנהג כמו כולם.
יום אחד נבדה הגיע מבית הספר מבוהל. גאליה שאלה מה קרה.
למה? חיפפה במבט רגיש.
אמרתי שיוסי הוא כמו אבא בשבילי. והחברים קראו לי: אתה מקובל, גבר זר מגדל אותך. אמרתי שלפחות גבר זר טוב זה יותר מאב שאינו קיים.
יוסי נעמד בשקט, ישב מול נבדה והמשיך:
אינני מבקש שתקריא לי אבא. רק דע, ילד: אני לא אביד אותך, לא משנה מה יגידו אחרים.
אין לי בעיה, רק קשה לומר אבא כשלא נוהגים לזה.
אין צורך למהר. המילה אבא כמו לחם לא אוכלים אותו בקלות. צריך לתת לו זמן להבשיל.
שנתיים חלפו. נבדה סיים כיתה ט׳. בכפר חזו שיילך ללימודי מכשור במכללה טכנית. בערב אחד ישבו בחצר, תחת כוכבים, צלצולי צפרורים וריח רוזמרין.
יוסי פתח נבדה פתאום. אני מכין נאום לחגיגת סיום הלימודים. אשאר על מישהו שהייתה לי דוגמה. אפשר לדבר עליך?
יוסי טען קולו, והנהן.
רק אל תשטח, וסיף בקול שקט.
אינני משטיחה, מדבר מהלב.
ביום הסיום, נבדה דיבר על האיש שלא היה איתי מהיום הראשון, אך הפך לי לאבא אמיתי. גאליה בכי. ובקהל נשים הכפריות לחשה מישהי:
אז עכשיו מבינים, חותן זה לא חוץ. כשנפש קרובה, הוא הופך למשפחה.
ביום הולדתו ה-50 של יוסי, אביטל נתנה לו חולצה רקומה במכתב:
אבא, תודה על העצים, על התרנגולות, על הסבלנות, ועל שלימדת אותנו שלא לחכות לטוב אלא ליצור אותו בעצמנו.
אתה לא היינו אב רק כי היה צורך. אתה בחרת להיות. לכן אנחנו אוהבים אותך יותר.
יוסי קרא את המכתב לשקט, והחזיק בעיניים רטובות.
ואז פנה אל גאליה:
הם גדלו. לא זרים יותר.
גאליה חייכה:
כי מעולם לא ראית אותם זרים.
הלקח הוא שלפעמים אין צורך בקשר ביולוגי כדי להיות אב. אהבה, טוב לב ומעשים יומיומיים שוקלים יותר מכל דמיון גנטי. המשפחה היא מה שאנחנו בונים יחד.
