חצי מאה חייתי לבד. לא, הייתי נשוי, אך בן זוגי עזב את הבית שנה לאחר החתונה. אז בדיוק נולדתי לתמר בתי. לפני שנסע, יובל השאיר לנו דירת שלושה חדרים בתל אביב, כדי שנוכל להמשיך לחיות בכבוד. לא חשבתי להתחתן שוב וגם לא הייתי חיפשתי.
תמר גדלה, והיה לי תפקיד להקפיד עליה, ללמד אותה לצעוד על רגליה. המאמץ היה עצום, והיום עברנו הרבה קשיים.
הייתי בטוח שאני משקיע את כל המרץ, אך לבסוף הבנתי שלתמר חסר משענת של אבא. לא יכולתי להוסיף לה את הכתף שהייתה חסרה. עם הזמן היא התחילה להיאחז בחברים ובחברים רומנטיים, ובכך הפכה למתקרבת מדי. לא לכולם חיבבה ההתנהגות הזאת, ולכן מצאתי עצמי מרגיע אותה ומרפא את הלב השבור שלה. עם אמונה באלוהים, מצאה תמר לבסוף את בעלה דניאל.
דניאל היה עובד חרוץ ואדיב. רק רציתי שתמר תתחתן איתו. הוא כיבד אותי ואת תמר, והייתי בטוח שמצאתי חותן מושלם. אך, כמו בכל אגדה, לא הכל נגמר בקסם. חצי שנה אחרי החתונה, הוא השתנה משמעותית.
באותה תקופה הטפלתי באימי, רבקה, שהייתה עדיין בחיים. היא הולידה אותי מוקדם, וכמוני, הולידה את תמר, ולכן הייתה לי נכדה קטנה. פתאום החלה אמי לחסור בריאות, ונאלצנו לקחת אותה לדירה שלנו ולטפול בה יום-יום. אין מקום אחר היא חיה איתנו. הדעה של דניאל על כך הייתה שלילית לחלוטין.
לא ברור לי מה גרם כך לתסכול גדול מצידו; אף פעם לא ביקשתי ממנו לדאוג לאמי. כל העול מצא על כתפיי, והאישה שלי לא הייתה תובענית במיוחד. אינני מבין מה לא אהב בחילופי התפקידים.
עם הזמן המצב רק החמיר. גם תמר נוטה אל דניאל, והם מתרחקים ממני. פעם היינו יושבים יחד סביב השולחן, היום הילדים מסתתרים בחדרם. ניסיתי לדבר עם תמר, אך היא השתיקה והסתירה את עצמה מאחורי תירוצים.
הנכדים לא מרוצים ממני. הם אומרים שהם חיים לעצמם. בהתחלה נלחמתי, אחר כך ויתרתי. זה עניינם, הם יחליטו בעצמם.
אבל דניאל התחיל לגלות את פניו האמיתיות: בבית הוא מתנהג כאילו הוא הבעלים, אך לא מזיז אצבע אחת לתקן או לשפץ. במקום זאת הוא נעלם לעיתים קרובות במועדונים עם חברים. אינני מבין לאן נעלם החותן המושלם שראיתי בתחילה.
בכל שבוע הוא הפך למתוח יותר. באחד החגים, ראש השנה, דניאל סירב לחגוג איתנו. הוא לקח את תמר לחדרו והם חגגו לבד, בלי לשתף אותנו. חצות, בתמר נזכה לבקר אותנו, ובעלה אפילו לא נגע באף קצה של הדלת.
למחרת הוא הודיע לי: אנחנו עם תמר מוכרים את הבית של אמך וקונים לנו דירה נפרדת. לא ידעתי איך להגיב. איך אפשר למכור את הבית אחרי שהם כבר גרו שם חצי שנה? ומה עם ההוצאות שלי?
עניתי בקול: לא, אני לא מסכים. מצא לעצמכם דירה משלהכם. זה בית של אמי, אנחנו לא נמכור אותו. היא הבעלים, והיא תחליט.
דניאל התעצבן והיום אותו לקח את תמר ונסע לבית הוריו. היה לי מצער שהיא לא התנגדה, אך זו הייתה בחירתה. אם היא חושבת שזה לטובה, תנחל לחיות עם דניאל.
האם פעלתי נכון? איך הייתם מתמודדים במקומי?
חברים, אם אתם רוצים עוד סיפורים, כתבו בתגובות ואל תשכחו ללחוץ לייק זה מעודד אותנו להמשיך לכתוב!
