אל תתעצב, רות, לא אתן לעצמי לחיות איתך.
אולי ננסה, יובל? רות הרימה מבטה, כמעט מבלי להרחביע, ופניו קיבלו רימון של סוףאדום.
אמרתי כבר הכל, תמר
תמר לוי נולדה כאשר יובל היה בכיתה א’. הוא זכר היטב את אמו, הלורית המפורסמת בכל השכונה, מרים, עם בטנה העגול, ואת אביה הגאה, יוסי.
מחרזה, מרים משכה את עגלה מתוך השער, והקצה של העיר נפתח לפניו כחלום שמתחיל להתגשם. אז היה זה עבורו כנס בלתי צפוי.
יובל גדל, ותמר גדלה גם היא. היא כבר רצה מחוץ לשער הבית המשפחתי בלבוש מבריק, קשת גדולה על שערותיה החומות. היא שיחקה עם חברותיה, בונה בתים קטנים סביב גדר הגן.
יובל צפה בכל זאת מחלון ביתו, שעל צד השני של הרחוב, מול הבית של משפחת לוי.
יובל, תלווה את תמר בבקשה! חישקה מרים פעם אחת.
וּיובל לא סירב; כך הוא כמעט שנה שלם פיקח על הילדה בכיתה א’. בתחילה הלכו יחד בשקט לבית הספר, עד שתמר, שלא יכולה להמתין, החלה לספר לו סיפורים קטנים מהמורה, מהשיעורים.
השיעורים של תמר נגמרו מוקדם, והיא חיכתה בסבלנות עד שיובל יתפנה. לפעמים יובל הלך הביתה עם חבריו לכיתה, ותמר הלכה יחד איתם. הוא התרגל, ובבוקר קיבל אותה בברכה בפתח השער, תפסה אותה בזרוע ומלווה אותה עד לבית הספר.
בשנה הבאה, ספטמבר, תמר ביקשה ברגש רך שהוא ייתן לה ללכת עם חברותיה. כעת הן הלכו למקדש האוויר, והוא שומר על מרחק בטוח, מוכן להציל ברגע שיצטרך.
יום אחד, על הדרך, הופיעה ברווזת מתנגנת. היא נשפה ברעש, כיסוותה את צווארה, פטפה כנפיה, והבנות נבהלו. יובל נעמד ביניהן ובין הציפור, והן חצאו את הדרך ברצף צעקות.
בשנה הבאה יובל עבר ללמוד במושבה הגדולה של קיבוץ מגדל, שם הייתה שכבה של עשר כיתות, והוא חזר הביתה רק בסופי שבוע ובחגים. תמר שכחה מי הוא, חצתה את השער בעיניים מטושטשות ולא מזזה אף מבט.
לאחר מכן יובל נרשם לתכנית הטייסים במכללה של חיל האוויר, והפעמים שבא לבקר הפכו לנדירות.
אמא, מי זאת? שאל יובל, כשהוא נקטף מהארוחה, ופתחה משער הבית הגבוהה והאלגנטית בתמונה של נערה יפהפיה.
זאת תמר שלנו! אמרה האישה, מביטה בחלון בחיוך.
מתי היא? תוהה יובל בתשובה אמיתית.
הגיע הזמן הושיפה אמא בנעימות, תראי, תמיד משמח אותי שהטוב ביותר של ההורים מגיע אלינו!
הוא ראה אותה כמה פעמים במבט חמקמק, כשהוילון של הווילון מכסה את החלון. היא יצאה עם דליים על חצי-גשר אל בריכת המים, והרוח פתחה את הפרחים במרחב הצף.
בבוקר, תמר לבשה חליפה מחודרת של פיקסות והלכה למבחנים. יובל הרגיש רצון ללוות אותה שוב.
הדבר האחרון שהפך את המחשבה שלו למרק, היה קול ששמע בזמן שעזר לאביו לתקן את הגדר: «קול כזה יוביל אותך אפילו לקצה העולם!»
יום אחד, כשיצא מה שער הבית עם דליים למים, פגש אותה ליד המשאבה.
שלום! קראה תמר ראשונה, פוגעת ישירות בלבו של יובל.
שלום, תמר, הוא ענה בקול רועד.
הדלים נטפו לאט, והוא חיפש מילים לשיחה, אך המילים נעלמו. יובל עזב באותו רגע עם תחושה של געגוע עמוק. הוא חש שהפעם הוא באמת נפל בחתונה.
אחר כך היה גורל והקצאה, ויובל מצא עצמו במצפון של העיר אילת.
***
בפעם הבאה שיובל חזר לבית, הוא הגיע בתקווה שזו תהיה הרגע שבו הוא יגלה את אהבתו לתמר והיא כבר בגילה המתאים.
ביום הראשון נפל מהכביש וחזר לעבודת היום-יום. אביו, כרגיל, תכנן את השימוש האופטימלי בכוח העבודה הנוסף.
בבוקר היום השני הם יצאו ליער לחתוך עצים, לחלקם ולסדרם במחסן.
בהקדם, כשהיה צריך לשפץ את החדר האמבטי, אביו החליף את רשתות הקשתות בתחתית האמבטיה, והצריך לשנות גם את רצפת האמבטיה. לבסוף החליף גם את רצפת האורוות. כך עברו שבועיים.
יובל הביט מדי פעם לשערים של השכנים, שנסגרו ברובם. מדי פעם יצאו מרים או יוסי, אך תמר לא נראתה.
אמא, למה תמר לא באה? שאל יובל באומץ.
היא הלכה ללמוד בעיר הגדולה, בתל אביב ענתה אמא.
כך יובל חזר למעלה לאילת, ולא חזר עוד. אחרי שנה הוא ראה תמר פעם אחת, אך זה הרגש לא נעים. הוא חזר להיות צופה חמקמק מאחורי וילון הווילון.
היא הלכה עם בחור גבוה ושטות, שהשתולל עם קטעי בדיחה מצחיקים, והיא חייכה בחמלה אליו ובמבט של רגשות מעוררים את יובל.
בסוף יובל למד שתמר נישאה לו וגרו במרכז הבריאות.
תדיר, כשביקר אצל הוריו, הוא שומע את קולה של תמר מקול של רחוב.
יובל, תפסיק להתקשות, אתה כבר לא ילד כאילו אימו כבר ניבתה את מצבו.
