אין יותר לאישה של יוסף. היא לא הצליחה לחזור מהלידה האחרונה.
היה, כמו שאומרים, לא משנה אם אתה מצטער או לא, חמשה בנים נותרו. המבוגר מביניהם, נעם, בן תשע. אילן, בן שבע. התאומים שַׁאי ולִיאור, כל אחד ארבע. ובת הקטנה, אורלי, רק שלושה חודשים, בתו המיוחלת של יוסף.
לא אפשר לעצמך לבכות כשילדים קוראים לך לאכול, אבל בלילה חצות, כשהכול שקט, הוא יושב במטבח ומעשן.
בהתחלה יוסף ניסה להסתדר לבד. האישה של אחותו באה לעזור מעט. לא נותרו קרובים משלהם. היא רצתה לקחת את שַׁאי ולִיאור לבית סיעור, כדי שיהיה להם קלה יותר. ואז הגיעו שני מבקרי חירום, והציעו להעביר את כל הילדים למוסד. יוסף לא רצה להאחזה של הילדים שלו למישהו אחר. איך אפשר להוציא את הילדים מהבית ולתת אותם למוסד? איך תוכל להמשיך לחיות? זה היה קשה, מובן, אבל מה לעשות? הם גדלים לאט, ובסוף יגדלו.
הקבצן מבין שהייתה לו פעם לבדוק שיעורים של הילדים. עם אורלי היה הכי הרבה בעיות, ברור. אז כבר היה קוֹלִי ועִלִי שיבאו לעזור.
העregistered של הקיבוץ, הרבנית רוֹבין, באה תדיר והייתה דואגת. באחד הימים היא הבטיחה ליוסף שתשלח אליו מטפלת. היה קשה על גבר עם תינוק. היא אמרה שהמטפלת יפה ועובדת במרפאה.
היא, רוֹבין, לא הייתה נשואה, ולכן לא הייתה לה ילדה משלה, אך היא גדלה יחד עם המשפחה הגדולה של אחיה בכפר הסביבה. וכך הופיעה בבתיהם ליאורה.
ליאורה הייתה קומה בינונית, חזקה, פנים עגולות, קוקו ארוך עד המותניים, והיא הייתה שקטה. היא לא נשאה מילים מיותרות. והכל השתנה בביתה של יוסף. הבית הבהב, נוקה, נצץ.
היא שטפה והחליפה בגדי הילדים, שטפה אותם. היא טיפלה באורלי, הכינה וצלחה מזונות. במוסדות החינוך ובגן הילדים כולם שמו לב לשינוי. הילדים נראו נקיים, מסודרים, הכפתורים לא היו תפורו בחוט שחור על לבן, המרפקים אינם שלדים.
פעם אחת חלתה אורלי, חום גבוה. הרופאה אמרה שהיא תחלים, העיקר טיפול. היא ישבה לילה אחרי לילה לצידה, לא נרדמה אפילו לרגע, צפתה על הילדה. ולאט לאט נותרה בבית של יוסף.
הקטנים קראו לה “אמא”, מתגעגעים לחיבוק אם. וליאורה לא חסכה חום, חיבוק, חיבוק על הראש. היא חיבקה ולטפה.
הבנים הגדולים, נעם ואילן, בתחילה קראו לה “המתנדבת”, ואז פשוט קראו לה “ליאורה”. לא “מטפלת”, לא “אמא” רק “ליאורה”, כדי לזכור שהייתה להם אם אמיתית, למרות שהייתה במקצת משועשעת בתרומה.
משפחתה של ליאורה נגדה.
למה תלוית עור על צווארך? יש לך בנים מעט בכפר?
בנים יש, ענתה, רק ליוסף חרטה והילדים כבר רגילים לחפש.
כך חיו. חמש עשר שנה עברו בטירוף. הילדים למדו וגדלו. לא הכול היה חלק היו רגעים של קושי, יוסף כעס ולכד על החגורה. ליאורה משכה אותו, אמרה: “הפסק, אבא, קודם תחשוב”.
היו ויכוחים, אבל גם חרטות. ליאורה כבר לא קראה לה “ליאורה” בכפר, אלא “גברת ליאורה”, והכירו אותה בכבוד. נעם, לבדו, היה כבר נשוי, מצפה לבת הראשון.
הזוג הצעיר חיי נפרדים; נעם עבד במושב חקלאי. הוא לא היה המנהל האחרון, מדי שנה קיבל תעודות והכרות כך הייתה הרגולציה. אילן סיים לימודים במכללה בעיר, וליאורה הייתה גאווה מיוחדת בו הוא יהיה מהנדס.
הכל נעשה יחד שיחקנו בימים הראשונים, עמדנו אחד על גב השני כשצריך. אורלי נכנסה לכיתה ת’ט׳, גם היא הייתה גאווה של ליאורה. היא שרה, רקדה, כל חג היה בלתי אפשרי בלעדיה.
יוסף חשב שוב ושוב כמה טוב בחרה לו רוֹבין בת זוג. בקיץ ההוא, ליאורה הרגישה שמשהו בגופה אינו כשורה, משהו שלא היה קיים לפני כן. היא לא חלתה מעולם, פתאום ראייה חשכה והצעת נשימה.
יוסף רץ ממטבח לחוץ, מעשן, מרגיש רע. תחילה היא חשבה שזה יעבור, אבל לא. נאלצה לגשת לרופא.
היא חזר הביתה שקטה ומחשבתית, דחתה שאלותיו של יוסף, אמרה שהכל בסדר.
בערב, אחרי שהכולם נרדמו, קראה ליוסף אל המרפסת.
שב, אבא, צריך לדבר אתה יודע מה הרופא אמר? יש לי ילד כבר מאוחר לעשות משהו, צריך להמשיך אמרה וכיסתה את פניה בידיה. בושה, זו בושה
יוסף נדהם מההודעה. כל השנים בלי ילדים והנה!
איזו בושה, אמא, הקיימים כבר מתפזרים, מה נעשה? הטבע סידר את הכול! נמשיך להתכונן!
איך נודיע לילדים? יגידו שהייתי כבר מבוגרת, והרי
את לא מבוגרת, בת שלושים ותשע, איך זה אפשרי?
אני לא יודעת מה לעשות בושה
טוב, אני אגיד. מחר כולם יישבנו יחד.
הוא אמר זאת. בדיוק כשישבו סביב השולחן, הוא הכריז: «אהובי הילדים, בקרוב יהיה לכם עוד אח או אחות».
ליאורה הורידה ראש, כעסה על המנה, אדמימה עד דמעות.
נעם, שהיה באותו שבוע עם רעייתו החדשה, צחק בקול רם.
מגניב, אמא! תתן לנו עוד! זה יהיה טוב לנו לשתף יחד!
שַׁאי חייך:
בואי, אמא! עוד אח צריך!
ולִיאור התנגד:
לא בנות. יש לנו הרבה בנים, רק אחת אחת של בת. נרצה ילדה, נשמח.
אורלי פשוט הביטה בליאור.
אתה מתנהג כמו ילד? כן, בטח, בת! אני אקשר לה סרטונים, נקנה לה שמלות יפות! היא שיבחה בהתלהבות.
שמלות היא משחקת בובה? התערב אילן. וגם צריך לגדל את הילד, זה חשוב.
נגדל, אמר יוסף.
וליאורה המשיכה להסתתר, מכסה את בטנה המתפתחת בחגורה או במרכול חם, כאילו זה היה קריר.
החודשים חלפו ברחש. סוף סוף נוולדו הילדים הראשונים של נעם בן! אילן חזר ללימודיו במכללה, החופשות נגמרו. שַׁאי ולִיאור נרשמו למכללת טכנולוגיה חקלאית.
אורלי התחילה שנת הלימודים. הבית נעשה שקט, ריק. היא הלכה לבית הספר, לחברות, וילד צעיר התחיל לשמור עליה בריקודי השבת.
ליאורה לא יכלה לישון, חיכתה לאורלי. פתאום כאב חד, חשכה בעיניים.
יוסף, קראה בחשש, יוסף, כנראה שזה מתחיל
הוא התבייש, רגליו לא נכנסו למגפיים.
חכה, אמא, עכשיו שלח רכב אמבולנס! קראה אורלי. היא ראתה דלת נפתחת.
מספר דקות אחרי, רכב הגיע.
אם תבקש, טוליק יבא איתך, הוא יבקש רכב מהאב. החזיק בעיניים, כאב חד תפס בטחונו.
חמש דקות אחרי, נכנס הילד שהלך איתה.
האבא עצמו ייקח אותך, אמר לו אורלי. תלכי?
אלך, היא שלפה את המעיל מתלייה של יוסף. אל תדאגי, ליאורה, את לא לבד
כל הלילה יוסף ישב במרפסת של בית החולים המקומי ומעשן סיגריות אחת אחרי השנייה. בבוקר נפתחה הדלת, יצאה אחות צעירה, לא נראתה צעירה יותר.
אתה יושב, אבא? מעשן? עכשיו תצטרך להפסיק יותר זה הראשון שלך?
חמישה לי, אמר יוסף בקול חנוק.
חמא! היא צחקה, רק שבע! האישה שלך הביאה חצי שני!
חצי שני? הוא קיבל קוצר מילה.
בן ובת! בן צורח, צחקה היא. ובת יפה! לך הביתה, אבא, תחזור מחר. היא תישאר אצלנו עוד כמה ימים. הילדים צריכים לעלות במשקל. קח מה שאתה צריך, הבנת?
כן, נענה יוסף, מבולבל.
ביציאה מהקבלה התאספה כל המשפחה. שלושה סטודנטים הגיעו, נודעו בחלקם, והאחות נשאה שני חבילות קשורות אחת ברצועה כחולה, אחרת ברצועה ורודה. ליאורה הייתה מבולבלת בחזרה.
יוסף לקח חבילה אחת, והשנייה לא ידע איך לשאת.
שני חבילות קשות שכחתי איך, הוא הלבין.
נעם תפס את החבילה השנייה:
הנה, אבא זה לא הפעם הראשון!
אורלי הציצה לתוך המעטפה:
איזה יופי! קראה, אחיינית יפה שלי!
הוא חיבר פרחים ועוגה לאחות, שוחח על החיים, ולכו באוטובוס של המושב שמסרה המנהלת, כי זה היה עניין חשוב.
טוב, אמא, כולם שמחים! חייך נעם.
וליאורה החזיקה בחבילה בחיוך שקט, חשבה שהילדים יגדלו להיות טובים. היא הסתכלה על יוסף, שהחזיק חבילה שנייה.
נגדל, לחשה לעצמה, כמובן, אנחנו.
הילדים, פנתה אליהם, איך נקרא להם?
והכולם החליפו הצעות לשמות שקרובים לליבם.
והנסיעת האוטובוס, חברו של יוסף, שמיע קולות שמחים מאחורי הגב, חשב שזו לא משפחה שונה, שזהו רק חמשה אנשים והאם זה באמת?
