מאז, לפני שנים רבות, כשקול הפעמונים של ימאן נשמע מרחוק, נזכרתי בערב שבו ניהלתי את הארוחה במטבח הקטן של ביתנו בירושלים, והדלת החלה לתקתק.
שלום, את נועה? שאלה צללית של אשה זרה, קרובה במרחק של כמה צעדים בלבד.
כן, ואני? חקרתי, מתבלבלת.
אני אהובת בעלך הכריזה לאט, קולה מלא במתח.
של יוסי? שאלתי, מפתיעה מהשם.
של יוסייה תקנה, צחקה, והביטה בי במבט קורץ.
ואתם משגעים אחד את השני? ואני מפריעה לאושר שלכם? קראתי בגסות, מנסים להבין את הכוונה.
מה אמר לך? שהילדים שלנו קטנים מידי, ושהוא לא יכול לעזוב אותם? חיזקה האישה, קולו רועד.
לא הוא אמר שעלינו לחכות עד עד שׁאבִי, אבא שלי, יעזוב את העולם היא המשיכה, קולה נרעם ברוך.
הקול של אבא, שכבר היה בן שבעים ומספר, השפיע עלי בצורה שלא יכולתי לתפוס. הוא תמיד שמר על עצמו, כמעט ולא חלה עליו חולין, ולא היה מתכוון לעזוב עוד היום.
אתה מתבלבל התקשיתי לומר.
יוסי אמר שכאשר אברהם יצא לדרכי האבות, הוא ייצא ממך מיד המשיכה השוררת, עיניים מלאות דמעות.
למה לא לפני? קמתי, לבי מתבצע במחשבות.
הוא מכבד את אבא שלך מאוד, אבל הוא רוצה שתעברי לדירתו שלו כשזה יקרה היא המשיכה, קולה מתפשט כמו רוח קלה.
הדירה שלי? רימתי, נרגשת. זה הרכוש המשפחתי שלי, לא אתן אותו ל יוסי.
אז למה לא מחכה עד שהכל יתממש, ותבוא אליי היום? שאלה, קולה נמתח כמו חוט של קשת.
אני מתבגרת, רוצה לנצל את האושר שלי במלואו, לא משנה אם יש לי דירה של יוסי או לא אמרתי, קולה מתפשט.
אז מה את רוצה ממני? שאלה.
רק לשחרר את יוסי אלי עניתי, קולי רועד.
קח אותו היא סיימה, פקודה ברורה.
איך? הפתעתי.
הוא כבר לא שלי ציינה, רואה את המבט המתרגש שלי. הוא היה אהובתי בתחילה, חשבתי שאחזק אותו, אבל הוא עבר לשולחנות אחרים. בטח טעיתי.
אז תשחררו אותו? בכנות? שאלתי, מבקשת תשובה ברורה.
ברור, קחי את הדברים שלו היא נענתה, עיניים מלאות חכמה.
אין לי כוח להרים, יוסי ייקח אותם בעצמו חזרתי, קולי כבד.
אל דאגה, היום אשחרר אותך! חייכה, מוסיפה: מחר אהיה בתיקון הנישואים, ואתן את הרכוש לפי ההחלטה של בית המשפט. הדירה, עם זאת, לא אתן לו; היא לי מאת סבתי, ושיפוצים נעשו בעזרת ההורים שלי.
אין מה לדאוג, יוסי לא יישאר ברחוב אמרתי, מנסה להרגיע את עצמי.
הוא תמיד יודע להסתדר חייך, והביט לדרכי.
להתראות, נועה היא נפרדה, קולו של הדלת מתנגן.
שלום, שירה אמרתי, בתקווה שלא נפגש עוד.
שירה הלכה, ואני אספתי את חפציו של יוסי. לא התכוונתי לריב איתו, רק רציתי לדאוג שהוא יעזוב בעצמו. הוא חשב שיש לו אפשרות לחזור בכל רגע, אבל זה לא היה המצב.
«זה על כך שהוא יחכה עד שהאבא שלי יעזוב, ואז אשחרר את הדירה רק אני אשאר אחראית על הרוח של ההחלטה הזאת», פניתי לעצמי, כשאיספתי את החפצים לתיקי גב.
יוסי, שחזר מהעבודה, לא שם לב לשום שינוי בהתנהגותי, חוץ מאשר שסירבתי להגיש לו ארוחת ערב. הוא לא נרגש מכך; הוא חשב שאחרי ארוחה טעימה הוא יצא למסע הלילה, כאילו היה מזמן, ויחזור הביתה.
אהובה, תודה על הארוחה אמר, לפני שיצא לטיול.
«יי, כנסי, צאי!», חשבתי.
כן, חביב, הליכה בערב טובה למי בגילך חייכתי.
הוא נזעק ובו נחתם, “את כבר חצי מאה”, הוא טען. “את כבר מבוגרת”, הוספתי. המחלוקת על גילינו המשיכו עד שהגענו למסקנה: “נכון, אני כבר מזדקן, וגם אתה”. הוא ניסה לשכנע אותי שמבוגרים לא צריכים ללבוש שמלה של חורף, ואני הצלחתי להציג לו שלושה ראיות המון נשים שהציעו לו מושב במרצפות האוטובוס, הוא ניסה להיזכר בפרטים.
לאחר כמה חודשים, הפקיד במשלחת המשפטית של בית המשפט בירושלים הורה על פירוק הרכוש. יוסי קיבל רכב, חניה, והחלה להקצות לו חוף קיץ בצפון הארץ, בעוד שהדירה נותרה בידי. הוא קיבל שלט “החדר שלי”, והמשיך לחיות עם שירה בתל אביב, שם הייתה מוקפת בטיפול ובחיבוק מכל המשפחה.
חצי שנה אחרי, שירה הבינה שיוסי מתהלך בלילות הרבה יותר מדי, ולכן חזרה לביתו כדי לאסוף את חפציו ולהשאירם על המדרגות. יוסי, שניסה לתקשר איתה, לא קיבל תשובה והקפיץ את עצמו חזרה אליי, לבדו, מבלי לחשוב על זה שוב.
הוא הלך אלי, חיפש מקום לשהות אולי במרפסת של הדירה, אולי בחצר, אולי במרתף, והעולם של אביב היה פתוח לפניו. הקיץ התפשט, השמש זורחת.
כך נזכרתי באותו ערב, כשקול הפעמונים של ימאן נזכר ברוח של שנים עברו, והחיים נמשכו דרך הלבבות של כל המעורבים.
