רוני, כרוכבת על הספה, לחצה את ידיה על תחתון בטנה. כל תחושה הייתה כאב קודר, כאב חד, דימום, גלגלי אמבולנסים, בית חולים, וחלל ריק בליבה. זה היה הפלה אין על זה שום ספק. שלישית בעשור האחרון, לפני זה הריון קפוא, ולפני כן ניתוח הפלה שמאז הוא מרגיש כאילו נועד להיות חולה נצחית של אייכולת אםלהיות אם.
היא חפצה את הטלפון, לחצה 101 וקראה לאמבולנס. חצי שעה אחרי, היא נעטפה במזוגה של רופא, ובינתיים חייגה לאביו, דני, כדי ליידע אותו שלא יפגש איתה לארוחת ערב.
שוב? שאל דני. רוני לא השיבה, דמעות של ייאוש ותסכול זלגו על לחייה. כמה פעמים אפשר לחוות את אותו הצעיד? האם רוני יודעת מה גורם למחזור הזה? אילו היא לא הייתה נכנסת למרפאתו של הרופא המפוקפק, אולי הייתה משאירה להם ילד בן חמש, אם רק היה קיים. הילד לא היה שם והוא כנראה לעולם לא יופיע.
איך זה כואב! היא קראה, והרופא רק הסתובב, כיוון את הטיפול והביט בה במבט קר.
שני ימי שהייה בבית החולים נמתחו במאמץ אינסופי. לבסוף קיבלה שחרור, ודני הגיע עם זר פרחים כמו בתסריט.
אתה נושא פנים חיוורות, אמר, ורוני השיבה בחיוך חלש. אין שום סיבה לשמחה; היא לא יכלה להביא לו ילד, והדבר היה ברור.
בדרך הביתה, יושבת לצידו של בעלה, רוני מרסה את זר הפרחים ביד, פנתה אליו ואמרה:
לא רוצה עוד לנסות. אינני יכולה ללדת לך ילד.
אל תגידי כך, עדיין אפשר, ניסה להרגיעה דני, אך היא חייכה בהקלה.
אתה באמת מאמין בזה? חמש שנים של תקווה ריקה. כמעט שלושים לי, לך כמעט שלושים וחמש. נמאס לי לשחק בתפקיד של אם עתידית. הרופאים אומרים שאין סיכוי אולי הגיע הזמן לשמוע אותם.
רוני, יהיו לנו ילדים, חזר דני, תזכרי את דברי פרופסור רזניק. הוא אמר שיש סיכוי אם נעקוב אחרי הוראותיו.
ואיפה הפרופסור? שאלה בקול רועד. הוא כבר איננו, איפה ההוראות? נעלמו יחד איתו! די, דני, נגמר. אינני רוצה לסבך אותך, אינני רוצה לסבך את עצמי.
למה את אומרת זאת? שאל הוא במבט קודר, מבלי להסיט מבט מהכביש.
רוני נשמה עמוק, והפנתה את פניה לצד.
בואי ניפרד. תמצאי אישה שתהיה לך אם, והחיים יהיו טובים. אינני ראויה לאהבתך, לסבלנותך, לחסדך. אני ריקה, אין בי מקום לחיים, אני חסרת ערך.
דמעות זלגו בחריפה לשורה של גרון. דני אחז בידה ולחם אותה אל שפתיו:
אל תאמרי שטויות. נצליח. יש אנשים שבוחרים לחיות ללא ילדים, גם אנחנו נוכל. האושר לא רק בגרעינים.
ובכמויות קראה רוני בין בכי, מספיק, דני. אל נהרוג את האושר ההורי שלי.
אל תגרמי לי לאבד את האושר המשפחתי, דרש דני, חותך את שפתיה.
זהו היה הוא בעל שאוהב את אשתו, סובל ממנה, מוכן לשאת את כל המשא כדי שתהיה לצידו. הוא קיבל אותה אחרי מאבקים ארוכים, דחף מתחרים, כשנהפכה לאשתו, חשב שהכל נמצא בידיו רק זעיר קופץ של שמחה, אך גורלו לא רצה שהמשפחה תזכה לתינוק.
דני ידע את עבר רוני. לפניו היא הייתה נשואה לאיש מבוגר, שהאב הרודני הכריח אותה לצאת מהנישואין, ובגרסת ההפלה המוטעית שהייתה להם. הוא קיבל את רוני, ניתק אותה מאביה, ולא אפשר לה לדבר עם אחותה הצעירה, תמר, בת 22. כך כאשר פתאום נפתחה הדלת ובאה תמר, רוני נראתה המום.
מה קרה? שאלה מיד, ולא שם לב לבטן של תמר.
נברחתי מהאב, קראה תמר, נופלת בחיבוקים של רוני. לאחר שבועיים שהעברו מחדרי החולים, רוני כמהה לשקט, ומפתיע תמר נודיעה.
מה הוא רצה לעשות? שאלה רוני.
הוא רצה רצה שאני אבצע הפלה.
אלוהים, את הריון! קראה רוני, מביטה בתמר ומזעיקה, ומי האבא?
זה לא משנה. זה רק אהבה. הוא נשוי, הוא לא רוצה ילד. האבא אמר שאם לא אבצע הפלה הוא יאלץ לקחת אותי למרפאה בכוח.
שתי האחיות בכו יחד. תמר נראתה כה רכה, חסרת הגנה, כמו ברווז גרגר שהפך לברבור. אך שליטת האבא המשיכה לשרוד, ורוני ידעה שבימים הקרובים תמר תנסה לחזור הביתה זה אסור.
דני קיבל את הגעת האחות בחייו ברוגע. הוא אף פעם לא התנגד להחלטות של רוני, אהב אותה עד כדי כך ששמר על קולה. שבוע אחרי, תמר הודיעה שהיא לא יכולה יותר לסבול את האב.
אני לא אתן לך ללכת! קראה רוני, לוכדת את ידה של תמר. אתה רוצה שהאב יעשה לך ונזק, למול ילד? תחשבי על העתיד.
כבר מאוחר לעשות הפלה, הוא לא יוכל לאלץ אותי, ענתה תמר בביטחון, אף רופא לא יקבל אותי בגיל 21 שבוע.
הרי הלידות המלאכותיות מזיקות! טענה רוני. אתה אפילו לא תביני. יוסיף לתה משהו רע ותקחי ביס. את לא יודעת מה זה! אני יודעת!
תמר בכתה, ורוני השפיעה על דעתה. למרות זאת, תמר המשיכה לבוא ולזכור את האבא ולחוש אשמה כלפיו.
תמר ילדה ביולי, ותוך כדי חזרה הביתה, רוני תפסה את הילד, חיבקה אותו בחום:
אני לא אתן לאבא לקחת את הילד! אם הוא רוצה, הוא יילך בלי שסראגי יישאר איתי.
תמר העלתה כתפיה:
הוא לא רצון. האבא רצה רק אותי לחזור ללא ילד. את רק חלק שבור, קחי אותו והוציאי את השורש המרעיש מהחיים שלך.
רוני הבינה שמדובר בדיכאון לידה של תמר. שבוע, אולי יותר, והאחות תחזור אל הילד. רוני אהבה להחזיק את הקטנה בידה, להריח את ריחו, לשמוע את קרצוף שלו.
היא תיקח אותו בחזרה, אמר דני ברגישות, תראה, תמר תחזור לעוד מאוחר או מוקדם.
אני מבינה, ענתה רוני, וליבה נקרע מצער. על פי ניירות הילד בן שלושה חודשים היה זר, ולא הייתה כל ערובה שהאב יחזור.
הבעלים הגיעו לשיא דרמטי. האבא התקשר לרוני, צעק בקו ושיח על השחתה:
אם לא תחזירי את הנכד שלי, ארקוד את ראשך ואת ראש בעלך.
רוני שמעה את קולותיו, והיא חשה קור פנימי, מחכה עד שהאמא תגיע לשעה קריטית. אם לא היה דני, היא הייתה בורחת מהעיר, מחפשת מקלט. היא הייתה מוכנה למפגש עם האב, אך פחדה מביטו. המפגש לא קרה.
במקום זאת, תמר והאב נפלו בתאונת דרכים שניהם מתו במקום. הילד נותר ברוני, והיא הוציאה את כל המאמץ לרשום לו משמרת. אין עוד מתחרים רוני קיבלה הזדמנות לחיות כאם. דני לא התנגד, הבין שאין ברירה אחרת.
הטיפול הבירוקרטי נמשך, רוני רצתה לבקר במרפאת נשים. הרופא הקפיץ אותה במבט:
יש לך עיכוב?
כן, אבל זה מגע של לחץ, את מבינה.
איזה לחץ! קראה הרופאה. עברו עליך בדיקות?
רוני רמזה בשלילה.
פקפקי! לכי לאולטרסאונד!
זה היה הריון שבפועל היה תקף, יותר משישה עשר שבועות.
זו הפעם הראשונה שאת נושאת עד כה, אמרה הרופאה, סימן טוב. תנוחי.
מה אתה אומר! יש לי ילד בידי!
יש לך חיים בפנים! ובעל, הוא יטפל באחד בזמן שאת נושאת את השני. הסתכלי על המסך! הוא בריא, הוא ראוי לחיות.
רוני הסכימה. שני חודשים אחרי, היא יצאה מבית החולים עם הריון שמור וביטחון שהכל יהיה בסדר. דני חיכה לה עם זר פרחים, וכעת גם עגלה. בעגלה ישב סארגי, צוחק בברק, כשרוני חיבקה אותו, ליטפה בטנה, ואחזה בעלה. בת בת בטנה, שצפויה לבוא לעולם בעוד כמה חודשים, היא הרגישה את התקווה האחרונה תקווה של חלום מתגשם ועתיד מזהיר.
