**יומן, 12 במרץ 2026**
היום הוא חזר אלי במילים שהייתי בטוחה שהשארתי מאחור: «נישתי איתך רק כי את נוחה». הוא חייך, משיכת כתפיים קלה, ושאל: «ומה זאת אומרת? זה לא משהו רע?».
הוא חזר לבוש חולצת העבודה הישנה שלו, כאילו היה מגן לפני קרב. אני עומדת עם ספל קפה עדין מתקרר, קיטורו מתפזר בלי להקפיץ את האדים.
«הוא נוח», אמרתי בקול רועד.
כן, נוח, הוא חייך בעיניים, מתאים את העניבה לפני המראה. כמו כל דבר בך.
הפכתי מבט אל הקומה, הקפה הפך ללא אדים, משקפת קודמת שחורה משקפת את התקרה כמו מראה פגומה קטנה.
מאיר, את
מה? הוא שלף מפתחות, והצליל של המתכת נגע בטבעת הנישואין שלו.
שום דבר.
הדלת ננעלה בחוזקה עד שהמדף עם כלי החרס נשבר ברעד.
—
הכרנו במקום העבודה. אני, אורית, חשבונית שקטה וענייה, שערי משולבים בקבוצת קצוות רכים. הוא, מאיר, מנהל בטוח בעצמו, צחוקו מתנגן במעברים. הוא קנה לי פרחים עם טיפות של רוגע, ארוחות בנרות, ובחר לי סטייק במידת בישול בינונית מבלי לשאול על ההעדפות.
את לא מהסוג שמתרגזת על פרטים קטנים, נכון? שאל אותי בפגישה השלישית, מתכוון למפית על ברכיה.
לא, חייכתי כאילו לא שמעתי את הפעמונים המתריעים.
בדיוק, הייתי נשוי לפני כן, תמיד היו סכסוכים…
הוא לא שם לב. אחרי זה נישאנו, ילדים, בית כל מה שמשפחתית נראית.
לפעמים, כשלבשה שמלה עם כתפיים חשופות, הוא הגיב:
משהו פשוט יותר יתאים לך, זה לא הסגנון שלך.
ואז, כשצבעתי את השפתיים לפני המראה, הוא פלט:
למה? את יושבת עדיין בבית.
יום אחד, אחרי שקניתי בושם בריח פרחי עדין, הוא קימר עיניים:
מריח כמו בחנות זולה, את מתאימה לתמרת החשבונות?
מאז לא נשאתי אותו.
ביום הולדתי הוא העניק לי שואב אבק ישן.
הוא כבר חורק, הסביר, מתבונן איך אני פותחת את הקופסה. אחרת את תמיד נאנחת כשאת מנקה.
הודיתי, והסתכלתי בחלון עד שהילדים קראו לי לחתוך את העוגה.
השתקתי. הוא היה בעל טוב לא היכה, לא שתה, הביא כסף. האם זה מספיק?
—
«אף פעם לא אהבת אותי?»
באותו ערב, אותה שיחה, הוא הסיט מבטו כאילו בודק אם הדלת ננעלה.
למה? את אשת חלומות.
לא זוהי תשובה.
הוא נאנח, כאילו צריך לי להסביר לו כפל.
אורית, למה את מתעצמת? הכול טוב אצלנו.
טוב?! קולה רועד מהזעם, לא מהדמעות. את אומרת שנישאת אליי רק כי אני נוחה!
הוא חייך בחוסר משמעת, כאילו השמש על הצוואר נובעת משחקי טניס עם עמיתים ולא איתי. הקמטים במצחו נובעים מתסכול, לא מדאגה.
ומה ברקת?
פניו של מאיר נמתחו, כאילו מישהו משכה חוט בלתי נראה.
מה היא עושה כאן?
אתה אהבת אותה.
כן, הוא הודה בקול חד, במילה אחת יותר מרגשות משנים שלמה. אהבתי, אבל עם היא לא הייתה אפשרי לבנות משפחה רגילה.
הרגשתי משהו מתפוצץ בפנים, כמו עקב שבור: אפשר ללכת, אבל לא כמו לפני.
אז אני רק תחליף נוח?
אל תדרמטי, הוא הנף ידו כמו דוחה גשש. יש לנו ילדים, בית, מה עוד תרצי?
—
הייתה לי ספק. אולי הוא צודק? אהבה היא פינוק, המשפחה חשובה יותר? עמדתי ליד החלון, ראתה טיפות גשם מתפשטות על זכוכית. עקבות אצבעותיי נראו במראה אני עומדת כאן הרבה זמן, מחכה שהעולם מאחורי הזכוכית יענה לי.
מאיר המשיך לחיות כאילו שום דבר לא השתנה.
אחרי שבוע, כששמעתי שהוא שוב מזמין פסטה, הוא חדד מזלג על צלחתו כאילו בודק ראיות לחוסר היכולת שלי.
את אמרת שאת לא אוהבת חריף, אמרתי, קולי נשמע זר, כאילו מישהו אחר מדבר במקומי.
ומה איתך? הוא דחף את הצלחת כאילו היא ריק. ברת ברזילאית תמיד בישלה
קמתי בפתאומיות. הכיסא גרס על הרצפה, משאיר שריטה עוד סימן בבית, עוד סדק בלתי נראה.
רוצה לחזור לברזילאית? לך!
תנעל אותי, הוא צחק, צחוקו חזק יותר מצעקה. איפה אפלג? אתה יודע שזה נוח איתי.
באותו רגע הבנתי. הוא לא ניסה להחזיק אותי; הוא היה בטוח בכניעה שלי.
התחלתי לשים לב לכל פרט. כשהוא כבר לא מתקן אותי כשאני לבושה “לא נכון”, פשוט עבר לידיי. כשהוא מפסיק להביט בי כמו ברכיב של עיצוב ספה שעדיין קיימת, אך כבר לא ישיבה עליה. כשהיום שלו שקט במשך שבועות, ללא מריבות, ללא דרישות, פשוט כלום.
והכי מפחיד, השקט הזה היה רועש יותר מכל צעקה.
עמדתי במטבח, אחזתי בקצה השולחן, והבנתי שהוא אף פעם לא כועס. הוא רק מחכה שאסכים, כמו שהסכמתי עם השואב במקום מתנה.
הזעזעה פנימית לא הייתה כאב, לא כעס שחרור. אם לא אוהבים אותך אבל מתווכחים, אתה עדיין קיים. ואם אפילו הוויכוחים נעלמים אז אינך יותר.
—
חודש לאחר מכן, הגשתי בקשת גט. מאיר לא האמין. הוא נכנס למטבח שבו סידרתי בגדים של הילדים בקופסאות, והקפיא ברגע כאילו לפניו עומדת אישה זרה ולא אשתי.
את רצינית? שאל, וקולו מלא חוסר וודאות בפעם הראשונה.
לא הרמתי ראש, המשכתי לקפל חולצות קטנות.
כן.
בגלל שטויות? נגש לעבר, כתפיו נמתחו.
לא, אמרתי ברצינות. אני לא רהיטים.
הוא צחק ברגע נוירוטי, חודרני.
אהה, דרמה שוב! את תמיד מגזימית.
הביטתי בו. פניו מזכירות לי את העבר, אך כעת רואה אותם אחרת: שפתיים לחוצות, עיניים מעט מעוגלות הוא נמס, לא כי איבד אותי, אלא כי העולם הנוח שלו מתפצל.
אני לא מגדילה, אמרתי. נמאס לי להיות נוחה.
הוא נקט למושב, תפס מפתחות מהשולחן.
ובכן, מה? את תחשבי שזה קשה לי? הוא הביט בקופסאות. את אפילו לא יודעת לבשל.
הקפצתי בחשש, כאילו פצלת קפיצה ישנה. מילים שכבר הרגשתי בעבר נראו ריקות.
אולי, השבתי. אבל חלקם חושבים אחרת.
פניו של מאיר נפתחו בחיוך מקולקל.
אז זה, יש לך מישהו אחר? הוא חייך בקלילות. בטח, למה לא. תסתכלי על עצמך למי את נדרשת?
הרגשתי איך הלב נפתח, כאב מוכר, אך הפעם לא גרם לי להיסחף למילים של חרטה.
אני צריכה לעצמי, הכרזתי בחוזקה.
מאיר נרעד, לא ציפה לתגובה כזאת.
את משוגעת, נרמז בקולו. ומה עם הילדים?
עיניי נסגרו לרגע. הילדים, חשבתי עליהם בכל שנייה.
הם ילמדו מה זה לכבד את עצמך, יעניתי.
די! הוא הרים ידו. את רק אנוכית. יש לנו בית, דיו… ואת תעזבי הכל בשביל כאלה שטויות?
הביטתי בו והבנתי שהוא באמת לא מבין. בשבילו זה רק “שטויות”.
בשבילך כן, אמרתי. בשבילי לא.
הוא פנה, מקתף מפתחות על קיביו.
טוב, תתחרטי.
ביום שבו לקחתי את הדברים האחרונים, הוא שאל:
ואת חושבת שתמצאי מישהו יותר טוב?
עמדתי בפתח, הרוח הקלה מהרחוב נגעה בפנים.
יותר טוב? שאלתי. לא יודעת. אבל לפחות מישהו שיראה אותי, לא רק ריקה.
הוא לא השיב. יצאתי לכביש, הריח של גשם וחירות.
—
שנתיים עברו. נישאתי לאיש שמבוקר אותי בכל בוקר בחיבוק, אפילו כשאני מתלוננת שהבוקר מוקדם מידי. הוא לוחש: «את יפה», גם כשאני במעיל ישן ושיער פתול. פעם הוא ראה את השואב באפשרות קנייה והחליט לקנות לי זר פיוונים כי צבעם תזכר את שפתיי.
חזרתי להשתמש בבושם, לצבוע שפתיים, לבחור שמלות עם כתפיים חשופות. בכל פעם שהבחין בו, חום בלב החל להתפזר, כמו קרח נמס.
מאיר…
פגשתי אותו במקרה בבית קפה. הוא ישב בחלק הפינה, שתה קפה והביט בטלפון. לפניו הייתה תמונה של הילדים שלנו, קצוצה קצותיה, כאילו מגעת רגליה הרבה.
רציתי לעבור, אך הוא הרים ראשו. מבטינו נתקעו.
וחשתי כלום.
לא כעס, לא עצב, לא תסכול. רק ריקנות, כמו חלון ריק בחלל ללא ריהוט.
הוא הנהן, חייכתי, ונסענו לכלי נפרד.
מאוחר יותר, בבית, מחבק את בעלי, חשבתי על הפחד שהייתי חיה לפני להפחד להישאר לבד. עכשיו אני מבינה הפחד הוא לא הבדידות. הפחד הוא להיות לבד כש מישהו נמצא לצידך.
מאיר…
הוא עדיין לא נישא. קתרין, שהייתה במערכת, חייכה כשדיברה איתו חצי שנה אחרי הגירושין, אמרה שיש לה חיים חדשים. הילדים מגיעים לבקר בסופי שבוע, אך בעיניהם הוא רואה רק נימוס מרוחק.
בערביות הוא שותה וויסקי, מביט בטלוויזיה בלי קול.
«הנוחים הולכים», הוא אומר לעצמו. «והאוהבים נשארים».
אבל כדי שיאהבו אותך, ראשית עליך ללמוד לאהוב את עצמך.
