הטלפון צלצל לי בחמש לפנות בוקר והעיר אותי מיד. המספר היה לא מוכר.
כן, עניתי בקול יבש.
דינה? נשמע קולה של אישה קלה וקולנית. את מדברת?
אני, השבתי בחשש קל.
כאן אני, צעקה האישה בשמחה. הכרת אותי?
הכירתי אותך, עניתי בנימוס כדי שלא אפגע ברגשותיה, למרות שלא הייתה לי מושג מי זה באמת.
והייתי בטוחה שכבר תזהי אותי, היא המשיכה בחיוך. כמה טוב שתפתי אותך. את יכולה לדבר עכשיו?
כן, אפשר.
מצוין. אנחנו, אני ובעלי, עם הילדים, כבר בתחנת הרכבת. ירדנו מהקרון לפני שעה. את שומעת אותי טוב?
טוב.
הקול שלך קצת שקט. את בטוחה שהכל בסדר, דינה?
הכל מצוין.
שמחה לשמוע. בתחילה חשבנו לישון במלון, חשבנו שאין לנו קרובי משפחה בעיר. ואז נזכרנו בך. מבין?
מבין.
טוב שהזכרנו אותך. אי אפשר לתאר כמה שמחנו, במיוחד הילדים.
אני מדמיינת.
ובעלי אמר מיד: תתקשרי לורנה. היא לא תאכזב אותך.
הוא צודק. אני לא אפגע בך.
אז, תתני לנו לינה אצלך? הבנתי נכון?
נכון, אשמח לארח.
אנחנו נשאר כאן רק כמה שבועות, רק כדי לראות את העיר ואז לחזור הביתה. יש הרבה עבודה שם, וכפי שאומרים: בבית טוב, בחוץ טוב יותר. את מסכימה?
מסכימה.
חשבנו כך, במיוחד בעלי. הוא אמר שאין אפשרות שלא תקבלי אותנו. אחרי הכל, אנחנו משפחה. גם אם רחוקים, גם אם לא ראינו זה יותר מעשור, אנחנו עדיין משפחה, נכון?
כן.
עכשיו את גרה לבד?
לבד.
בדירת שלושה חדרים?
כן.
אז אנחנו באים אלייך?
בואו.
נגיע בעוד שעה. את עדיין שם?
עדיין.
אם כך, חכי. נגיע בקרוב.
מחכה, ענתה דינה.
סגרתי את הטלפון, הנחתי אותו על השולחן, הסתכלתי סביב, עטפתי את עצמי במצעים ונרדמתי, בלי לשאול מי היה זה שמדבר.
בעוד שעה נשמע צלצול בדלת. הסתכלתי על השעון, חיבבתי חום בעיניים והשתמשתי בטלפון כדי לענות. דינה נרדמה.
לאחר זמן קצר החלו אנשים לדפוק בדלת. דינה נשארה אדישית. לבסוף צלצול הטלפון עוד פעם.
כן, אמרתי מבלי לפתוח את העיניים.
דינוש! צעקה שמחה האישה.
כן.
אנחנו כאן. הגענו. מצלצלים וקוראים, אבל את לא פותחת.
אתם מתקשרים?
כן.
למה אני לא שומעת אותך?
לא יודע.
חייגי שוב.
שמעתי צלצול נוסף במכירה.
אנחנו מדברים, אמרה האישה.
לא, ענתה דינה, אני לא שומעת אותך. דפקי.
הדפיקה נמשכה.
אנחנו מדברים, חזרה האישה.
לא, השיבה ורנה, אני לא שומעת.
כנראה שכפלתי, אמרה האישה.
מה? שאלה דינה.
איפה את עכשיו, דינוש?
מה זאת אומרת איפה? בבית.
באיזה בית?
בירושלים, ענתה ורנה מבלי לחשוב יותר. איפה עוד הייתי יכולה להיות?
בירושלים? למה לא בתל אביב?
עברתי לפני תשע שנים, מיד אחרי שהפכתי למוּפרדת.
למה?
למה התגרשתי?
למה עברתי?
נמאס לי בתל אביב, היה לי הרבה זיכרונות קשים.
טוב יותר בירושלים?
בהחלט. הרבה יותר טוב.
מה שם יותר טוב?
הכל. כל מה שאני עושה כאן טוב ואין לי זכרונות מצערים. למה לספר? תבואו ותוכלו לראות בעצמכם. כמה אנשים איתכם?
אנחנו ארבעה: אני, בעלי ושני הילדים. הגדול עומר, הקטן יואב. יואב רוצה להירשם לאוניברסיטה בפעם השלישית השנה.
אז ארבעה, בואו. יש לנו גם אוניברסיטה מצוינת כאן.
מתי נגיע?
כבר עכשיו, אם אפשר.
עכשיו לא אפשרי. יש לי הרבה משימות בתל אביב. יואב רוצה ללמוד שם. אנחנו באנו לכאן כדי למצוא עבודה, תכננו לגור איתך שנה, אבל ככה זה נגמר.
אז היום לא תבואו?
לא.
חבל. כבר התכוננתי.
גם לנו חבל. את לא מבינה.
אני מבינה.
לא, את לא מבינה. כשאני חושב על מה שמחכה לנו, אין לי רצון לחיות יותר.
החלטתי לסיים את השיחה.
טוב, אמרתי, אם אי אפשר עכשיו, בואו מתי שתוכלו. אשמח לראות אתכם. וכשאתם חוזרים לתל אביב, תשלחו לי את הכתובת, אבוא לבקר אתכם כמה שבועות. אחרי זה נחליט. אין לי עוד אף אחד בתל אביב חוץ ממך. סגרנו? תשלחי לי את הכתובת.
הקול נקטע פתאום, ולא שמעתם תשובה.
אם אהבתם את הסיפור, השאירו תגובה ולחצו על לייק.
