יומן, 12 ביוני 2026
הבוקר הצלחתי לקום מוקדם יותר מהרגיל חצי שעה לפני תחילת המשמרת שלי במפעל המיחשוב באילת. לפני היציאה, עברתי לבקר את אמא, מרים שלמה, שעובדת כשומרת בחצרות של שכונת נווה צדק כבר שלושה עשורים. בשבתות הצעירים משאירים הרבה פסולת, ולכן היא קמה בחצות כדי לסיים לפני שבוקר יעלה.
בידיה היא אחזה במטאטא ובזיכרון עלה לה בבתהמצח של אהובה בנה, נועם, שנולד לה בגיל 35. חיי הנישואים לא הלכו טוב, ולכן היא החליטה לעסוק רק בבניה. היא לא הרגישה חיבור עם בעלה לשעבר, ונתנה לנועם את כל הלב. הוא היה חכם ונאה, רק שהיה רוצה לשנות את הרחוב שבו גרו.
אמא, כשאגדל אהיה גבר חזק! הוא צעק בקול חזק.
בטח תיהיה, בני, למה שלא? חיזקה אותו אמא.
כאשר נועם הגיע לגיל 16, הוא עבר ממגורש המקרר אל דירת סטודנטים קרובה למכללה הטכנולוגית באור יהודה. מרים שלמה הרגישה חוסר נוחות מהפרדה, אך נועם הבטיח לבוא לבקר לעיתים קרובות.
בשלב הראשון הוא אכן היה מגיע בקביעות, אך עם הזמן מצאה אהבה חדשה, והפגישות למול האמא הפכו לדירות. פתאום חזר, מודיע על מחלה קשה. אמא לא יכלה להבין למה היא ובנה נאלצו לעבור מבחן כה כבד. הרופאים המליצו על טיפול במרכז רפואי פרטי בירושלים, והעלות הייתה 150,000 .
ללא היסוס ממכרה של האבל, מכרה אמא את הדירה הקטנה שגרה בה במשך 20 שנה. בערב, קיבלתי שיחת טלפון מהד”ר כהן.
המשפחה שלכם כבר לא תראה את הילד! קרא הרופא בקול כבד.
מחשבותי התפזרו: החיים של אמא איבדו משמעות בלי נועם.
בבוקר של היום ההוא, כשקמתי לשרת את הרחוב, פגשתי את שלמה לוי, רועה כלבים חד-פסול, שהסתובב עם כלבו, “בוזן”.
בוקר טוב! אמר שלמה בחיוך.
בוקר טוב! למה אתה כאן כל כך מוקדם? שאלתי.
היום אין שום משימה, אז החלטתי להוציא את הכלב ולהתעניין בשכנים, השיב הוא בקול קליל.
שלמה היה רווק, והאינטראקציה שלו עם אמא גרמה לי להרגיש קצת מבוכה. הוא המשיך בדרכו, ואני חזרתי למטלה. פתאום ראיתי על ספסל בפארק טלפון נופל. סביבי לא היה אף אחד. לקחתי את המכשיר, הפעלתי על המסך נראו תמונות. מישהו כנראה שכח את הטלפון אחרי שצילם. קרבתי להסתכל, ולפתע דמעותיי פרצו.
נועמי! אהובי! קמתי לבכות בקול רועד.
באותו רגע הטלפון צלצל. השתגעתי, אבל מתי לענות?
הללו! זה הטלפון שלי, אפשר לאסוף אותו? נשמע קול נשי.
כן, בטח. מצאתי אותו על הספסל בפארק. בואי אל הכתובת: רח’ הרצל 45, נווה צדק, תל אביב. עניתי, והכנתי את הכתובת.
הגענו, והדלת נפתחה. מאחורי הדלת נעמד בחור צעיר.
איך הגיעו אליך תמונות של בנך בטלפון? שאלתי.
אילנית? התבלבלה היא.
הבחור נכנס פנימה.
נועם! קראתי, ונפלתי על הספה ללא הכרה.
הבחור קפץ לעברי:
מה קרה?
כנראה שמישהו התבלבל ביניכם, צריך להזמין אמבולנס, השיבה הילדה.
חצי שעה מאוחר יותר הרופאים החזירו אותי לתודע. אחרי שנסגרו הדלתות, נודע לי איך התמונות הלכו אל הטלפון.
התקרבתי אל הילדה בקושי.
האם מכירים אותי? איך הגיעו אליך תמונות של נועם? שאלתי.
קוראים לי אילנה, השיבה. נפגשנו עם נועם לפני זמן מה, אבל הוא נעלם כשגיליתי שאני בהריון.
הוא נעלם? למה? נדהמתי.
אחרי שסיפרתי לו, הוא הלך והפסיק לדבר. חשבתי שהוא פחד, אמרה היא בקול חיכוך.
אילנה, עכשיו אני מבינה למה זה קרה. בננו חלה חלה קשה, והוא לא רצה להיות מעמסה על אף אחד, אפילו עליך. הוא איננו כבר שנים רבות בכיתי שוב.
העיניים של אילנה התרחבו.
איך הוא איננו? שאלה במבול.
הוא נעלם מהחיים שלנו. מכרתי את הדירה כדי לשלם לחולים, אבל זה לא היה מספיק. לא הספנו סיפרתי בקושי.
אילנה נשמה עמוק:
הוא רק רצה להגן עלי, לא להכביד עלי יותר
היא קראה לבחורה שהייתה עומדת לידנו:
יוסי, בוא לכאן!
הילד נכנס לחדר.
אמא? שאל.
יוסי, זוכרת שסיפרתי לך שאביך עזב? זה לא נכון. הוא חלה ונפטר לפני שנולדת, והנה היא הצביעה אלי.
הייתי מרגש. העיניים שלי נאספו בחום כשראיתי את הנכד.
סבתא, אמר יוסי בחיוך מתוח.
בני, בוא אליי, חיבקתי אותו.
אילנה חייכה:
אולי תעבורו להצוות שלנו? יש מספיק מקום, והסבתא תתאים לנו!
לא, אילנה, אני רגיל לשכונה שלי, אבל אשמח לבקר, חייך מרים.
באותו רגע דפוק הדלת.
אפשר? עומד על המדרכה שלמה לוי, מחזיק זר פרחים ענק. הוא עובר לי את הפרחים.
תודה, שלמה שלמה, רוצה לצאת להסתובב? אמרתי.
בטח, חייכה אני.
מאחורי המטבח יצאו אילנה ויוסי.
תיקח אותנו גם? שאלו בקול אחד.
אם תפעלו בנימוס, חייך שלמה.
חודשיים אחרי, מרים שלמה נישאה לשלמה לוי. כלב שלו, “בוזן”, שמח מאוד עם חברי המשפחה החדשים, והולך בפארק עם יוסי בזמן שהסבתא אפתה קובה לכל האורחים.
היום למדתי שלפעמים כאב נוקב נושא איתו הזדמנות לחיבור אמיתי: אפילו אחרי האובדן הגדול, אפשר למצוא אהבה, בית וקהילה של תומכים. המסקנה שלי אל תתנו לצער לשקוט את הלב; השתמשו בו כמפנה לשינוי, פתיחת דלתות חדשות, וקיום ערכים של נדיבות ותקווה.
