חצי חיים עברתי לבד. לא, היה לי נישואין, אבל אחרי שנה אחת רקע בעלי מהבית. בדיוק אז נולד לי בתהיום, שושנה. לבסוף יוסי האיש שעזב השאיר לי ולבת שלושה חדרים בדירה בתל אביב. לפחות הוא עשה זאת בכבוד. פעם שנייה לא חשבתי להתחתן שוב. וגם לא הייתי במצב לשאוף לבן זוג. גדלה שושנה, והיה עלי להעמיד אותה על הרגליים. הימים היו עמוסים עד שהראש היה מרובע.
הייתי בטוח שאני משקיע כל כוח, אבל שושנה עדיין חסרה כתף של אב. אחרי שהיום הזה עבר, לא יכולתי לתקן זאת. ולכן, עם הזמן, החלה בת להיות תלוייה מאוד בכל בחור שהייתה איתו באהבה או בקשר. לא כולם אהבו אותה כך. מצאתי עצמי מרגיע אותה ומרפא את הלב השבור שלה. אלוהים טוב, ובסופו של דבר מצאה שושנה את בעלה דניאל.
דניאל היה בעל בית חם וטוב לב. הייתי מרוצה רק מרעיון השושנה תתחתן איתו. הוא כיבד אותי ואת שושנה, והיה בשבילי זוג מושלם. אבל, כמו שבסיפורים לא כל סוף הוא שמח, חצי שנה אחרי החתונה הוא השתנה רבות.
באותה תקופה טיפלתי באמי, מריה, שחיה עדיין איתי. היא ילדה אותי מוקדם, בדיוק כמו ששושנה, ולכן הייתה לי נכדה קטנה. פתאום אמא חלתה ברוח של חוסר כוחות, וההשתקמות לקחה אותה עד שלא היה לי ברירה אלא להעביר אותה למעוני ולדאוג לה יוםיום. לא היה לי מקום אחר, והיא חיה איתי. הרעיון הזה לא מצא חן בעיניו של דניאל.
לא מבין מה גרם לו להתפרע כל כך לא ביקשתי ממנו לטפל באמא. להפך, כל העומס נפל על כתפיי. אמא לא הייתה תובענית במיוחד, היא הייתה שפויה והוגנת. עדיין, הוא נעלב.
הדברים רק החמירו. שושנה נתרפה למהלך דניאל, והם החליטו להתרחק ממני. פעם אנחנו אכלנו סביב השולחן, ועכשיו הילדים מסתתרים בחדרם. ניסיתי לשוחח עם שושנה, אך היא נשתקה והחפיפה רק במונחים.
הנכדים לא שמחו אותי. הם קיבלו שהדור החדש חי לעצמו, בלי למהר. בתחילה התעקשתי, אחר כך ויתרתי. זה עניין שלהם, הם יפתרו לבד. עם זאת, דניאל התחיל להקפיץ אותי. הוא התנהג בבית כמו בעל הבית האמיתי, בלי שהזיז אצבע אחת לתיקון או קניית דברים חדשים לדירה, ובכל זאת נעלם לעיתים בחברותיו במקומות הלילה. לא מבין לאן נעלם הבןחמה המושלם שראיתי בו.
ברור שעכשיו הוא מגלה את האופי האמיתי שלו.
כל שבוע שהתקדם, היה דניאל יותר בלתי נסבל. עברו לחג ראש השנה והוא סרב לחגוג איתנו כמשפחה. לקח את שושנה לחדר והם חגגו לבד ממני ומהאם. חצות, השושנה באה לברך אותנו, ובעלה אפילו לא הוציא את האף.
למחרת הוא הודיע לי: אנחנו עם שושנה נמכור את הבית של אמך ונקנה דירה נפרדת לא ידענו איך להגיב. האם הם כבר חיי איתי חצי שנה? על חשבוני? זה לא מספיק?
לא, אני לא מסכים. תמצאו לעצמכם דירה, זה בית של אמי. שלא נמכור דבר, היא הבעלים והיא תחליט בעצמה קראתי בקול נוקב.
דניאל התרגז, ובאותו היום ארז חפצים, לקח את בתי ועזב אל הוריו.
צערתי שהשושנה לא התנגדה במילה, אבל זו חייה. אם היא חושבת שזה מה שמיטיב לה, אז שתהיה עם דניאל.
האם עשיתי צעד נכון?
אם היית במקומי, מה היית עושה?
חברים, אם אתם רוצים עוד סיפורים, כתבו בתגובות ואל תשכחו לעשות לייק זה מעודד אותנו להמשיך לכתוב!
