חצי עשור חייתי לבדי טוב, הייתי נשואה, אבל אחרי שנה אחד מהחתונה נזמן נעלם מן המשפחה. בדיוק באותו זמן נולדתי לבת הקטנה שלי, תלילה. אחרי שהפרידה הסתיימה, לבסוף הותיר לנו איתו דירת שלושה חדרים בתל אביב, כאילו רציו לעשות לנו טובה אמיתית.
פעם שנייה לא הייתי מתכוונת להינשא, וגם לא רציתי להיות בחורגת. בתהגיל של תלילה, היה עליי ללמד אותה איך לעמוד על הרגליים שלה. בקיצור, הרבה מטלות, והחיים חזרו לי על הראש.
הייתי בטוחה שאני משקיעה את כל מרצתי, אבל עדיין לתלילה חסר היה הכתף האבהית שמסוגלת לתמוך. זה כבר לא היה משהו שאני יכולה להוסיף לה. עם הזמן, בתי התחילה להתחבר למון בחורים מכל הכיוונים של החברים, של המעריצים, של האנשים שפגשתי באיזה בר קוקטיילים בחיפה. לא לכולם החביבות הזאת הייתה משמחת. פעמים רבות נאלצתי להרגיע אותה ולרפא את הלב השבור שלה.
אבל אלוהים טוב, ובסוף מצאה תלילה את בעלה.
דן היה בחור חם לב, תמיד דואג ומסביר פנים. אני רק רציתי שתלילה תתחתן איתו. הוא כיבד אותי ואת בתי, מה יותר אפשר לבקש? חשבתי שמצאתי חותן אידיאלי. אבל החיים, כמו שגורס הפתגם העברי, לא תמיד סופרים לנו סיפור של נס. חצי שנה אחרי החופה, דן השתנה קיצר.
בינתיים אני דואגת לאמא שלי, שממש עדיין בחיים. היא ילדה אותי לפני הרבה זמן, בדיוק כמו שהייתה אם לתלילה, ולכן היא עדיין רואה את נכדתה. פתאום התחילה למאובק, חוסר האנרגיה שלו גרם לי להעביר אותה לביתנו ולדאוג לה כל היום. אין לי הרבה מקום לברוח אליו, אז היא חיה איתי. אבל העניין הזה לא הרגש אותו החתן החדש בחיוכו.
לא הצלחתי להבין מה הוא מצא כל כך מבזה בעניין: אני לא ביקשתי ממנו לטפל בבתיהקדם. להפך, כל העומס נפל על כתפיי. וגם אם האמא שלי היא לא בדיוק שליטה קפדנית, היא חכמה מספיק כדי לדעת מה היא צריכה. אפילו אז, לא היה לי מושג מה היה משגע את דן.
במשך הזמן המצב רק החמיר. אפילו תלילה נדהמה מהחתן, ולצד שלהם נמשכו להרחיק אותי. פעם ישבנו כולנו סביב השולחן, ועכשיו הילדים מסתתרים בחדרים שלהם. ניסיתי לדבר עם בתי, אבל היא שקטה, מחפשת תירוצים.
הנכדים לא מצילים אותי מהמתח. הם מתלוננים שהכל מסתובב סביבם, שחיים רק לעצמם. בתחילה התנגדתי, אחרי זה הרפתי זה עניינם, הם יפתרו לבד. אך פתאום דן התחיל להקפיץ אותי. בביתו הוא מתנהג כמו בעל הבית האמיתי, אף על פי שלא מעז להזיז אצבע כדי לתקן משהו בדירה או לקנות משהו חדש. במקום זאת, הוא נעלם עם החברים למועדונים בתל אביב. לא מבין לאן נעלם החתן המושלם שהייתי רואה לו בראש.
הוא פשוט חשף את האופי האמיתי שלו.
כל שבוע הוא היה יותר ויותר בלתי נסבל. ואז הגיע ראש השנה, ודן סרב לחגוג איתנו במעגל המשפחתי. הוא לקח את תלילה לחדר והם חגגו לבד עם אמא שלי. בחצות, בתי באה לבקר אותנו, ובעלה אפילו לא הוציא אף רף.
יום למחרת הוא הודיע לי: אנחנו עם תלילה נמכור את הבית של אמך ונקנה דירה נפרדת. אפילו לא ידעתי איך להגיב. הם כבר גרו אצלנו חצי שנה, על חשבוני? זה מספיק?
״לא, אני לא חושבת כך. תדעו לחסוך לעצמכם דירה משלוּת. זה הבית של אמי, אנחנו לא נמכור אותו. היא היא הבעלים, והיא תחליט מה לעשות״, צעקתי.
הדבר הזה קלע לדן. באותו היום אסף את הדברים, לקח את בתי ונסע לביקור אצל הוריו. היה עצוב שתלילה אפילו לא התנגדה במילה, אבל זה החיים שלה. אם היא חושבת שככה יהיה לה יותר טוב, שתהיה עם דן.
האם האישה פעלה נכון? מה הייתם עושים במקומה?
חברים, אם אתם רוצים עוד סיפורים כאלה כתבו לנו בתגובות ואל תשכחו ללחוץ על הלייק. זה נותן לנו כוח להמשיך לכתוב!
