הייתי יוסי, ופתאום מצאתי את עצמי ללא אישה. היא לא הצליחה להתאושש מהילודות האחרונות. אין זה משנה אם אתה מצטער או לא, נותרו לי עדיין חמשה ילדים. הבכור, נדב, בן תשע. השני, יונתן, בן שבע. התאומים, אלחנן וארז, ארבעה. והקטנה, תמר, בת שלושה חודשיםחודשים בלבד, בתהחיים שנחמתה של האמא שעזבה מוקדם.
אף פעם לא היה לי זמן להתאבל כשילדים מודיעים שהם רעבים. אם רק אשב במטבח בחצות, אשתה סיגרייה ואלחש לעצמי.
בהתחלה ניסיתי להתמודד לבד. ההיתול של האמא של השכנה רתה, שהגיעה קצת לעזור, לא הספיקה. לא היה לנו עוד קרובי משפחה קרובים. היא רצתה לקחת את אלחנן מהארז, בטענה שזה יהיה יותר נוח לה. אחרי כמה שבועות הופיעו שניים מהשכן, חיילים שיצאו ממפקד ההורות.
הציעו להעביר את כל הילדים לבית חינוך. אף אחד מהילדים לא היה מוכן לעזוב את הבית. איך אפשר ליתן את הילדים למישהו אחר? איך אפשר לחיות אחרי זה? זה היה קשה, ברור, אבל מה לעשות? הם גדלים לאטלאט, ובסופו של דבר יגדלו.
לפעמים הצלחתי לבדוק את שיעורי בית של הגדולים. עם תמר היה הבלגן הגדול ביותר, ברור. אבל אז היה איתן, וקולני עזר.
הסיעת הקהילה, האחות רונית, שבאה לבקר לעיתים קרובות, הייתה דואגת. באחד הימים היא הבטיחה לי לשלח נזירת שמרטטת. זה היה קשה לאב עם תינוק. היא אמרה שהנערה יפה, עובדת קשה, עובדת כאחות מוסדית.
היא בעצמה לא הייתה נשואה, והייתה חלק ממשפחה גדולה בכפר הסמוך. כך נולדה אצלנו בבית רונית.
קצרה, חומה, פנים עגולות, עם חוטם ארוך עד למותן, ופונה לשתיקות. היא לא מדברת הרבה, אבל כל שינוי בבית יגלה. היא שינתה את הבית של יוסי. הבית נצנץ היא נקה, שטפה, קילפה.
היא הכניסה את בגדי הילדים למכונת הכביסה, שטפה אותם והחזירה אותם למקומם. היא גם טיפלה בתמר, וגם הכינה אוכל מסורתי. במוסדות החינוך ובגן הילדים כולם שמו לב לשינוי הילדים נראים נקיים, מסודרים, הפצעים כבר לא נראו בחוט שחור על רקע לבן.
יום אחד תמר חלתה בחום גבוה. הרופאה אמרה שההחלמה אפשרית, אבל החשוב הוא הטיפול. האחות נשארה איתה כל הלילה, לא נרדפה למיטה. היא נגעת בתמר בעדינות, ולפתע נותרה בבית של יוסי.
הקטנים קראו לה “אמא”, חיפשו את החום האימהי. רונית לא חסכה במגע. היא חיבקה, ליטפה, עטפה ברך. הילדים עדיין…
הבכורה, נדב ואיתן, בתחילה קראו לה “הזאת”. אחר כך פשוט קראו “רונית”. לא נזירה, לא אמא רק רונית, כדי לזכור שהייתה אמא בשבילם. גם בגילה היא נראתה כאם של שני עשר.
הקרובים של רונית התנגדו.
למה תלכיבי על צווארך חזה כבד? אין הרבה בחורים בכפר?
בחורים יש, ענתה, אבל יוסי לי קרוב והילדים הרגלו שצריך לחפש
כך הם חיו. חמש עשר שנה עברו בשקט. הילדים למדו וגדלו. לא הכל היה חלק היו רגעים קשים. יוסי כעס, אחז ברצועה, ורונית משכה אותו בחזקה, “תפסיק, אבא, קודם תחשוב!”
הם ויכו, חזרו ובדלו, עד שהקול של רונית נחלץ מבית הכפר. אף אחד לא קרא לה “רונית” עוד, אלא “לורן” או “מרתיו”. נדב כבר נישא, מצפה לבן ראשון.
הצעירים חיו בנפרד; נדב עבד בחקלאות, לא היה מכונאי אלא מנהל משק חקלאי, קיבל תעודות והוקרות. איתן למד במכללה בעיר והיה גאה ברונית “הנדסאי”, הוא אמר, “ילדנו יהיה מהנדס”.
הם עבדו יחד, שיחקו יחד בימי הילדות, ועזרו זה לזה. תמר נכנסה לכיתה ט׳, גם היא הייתה גאווה לרונית. היא שרה, רקדה, כל חג היה איתה.
אני, יוסי, חשבתי כמה ברכה שניסתה נינה יצחק, האחות, למצוא לי אשת חיל הקיץ הזה רונית הרגישה משהו במערכת שלה, כאב פתאומי. היא לא חלה לפני כן, אבל פתאום ראו לה אפלה בעיניים, חולשה
הקצתה אני עם הסיגרייה על המרפסת, הרגישה רע מאוד. היא חשבה שזה יעבור, אך לא עבר. נגשה למרפאה.
היא חזר הביתה שקטה ומעורבת. לא רציתי להקשות עליה, אמרתי שזה רק תנודות. אבל בערב, כשכולם נרדמו, היא קראה לי למרפסת.
שב, אבא, צריך לדבר יודע מה הרופא אמר? יש לי עוד ילד מאוחר כבר, אבל צריך להמשיך היא כיסתה את פניה בידיה. מביך, באמת מביך
הייתי המום מהידיעה. אחרי שנים ללא ילדים איך זה ייתכן?
מה זה מבוכה, אם הילדים שלנו מתקרבים? הטבע הסתדר בדיוק! נצטרך להתכונן!
איך נספר לילדים? הם יגידו שזה נולד בבגרות
את לא בת שעתיים! שלושים ותשע, זה בכלל לא כך?
אני לא יודעת מה לעשות מבוכה
טוב, אני אספר מחר. כולם יתכנסו.
כשישבנו סביב השולחן, אמרתי: “ילדים יקרים, בקרוב ייוולד לכם אח או אחות.”
רונית השפיקה את ראשה, כאילו משהו במנהרה שלה היה אדום עד דמעות.
נדב, שבאותו סוף שבוע היה עם אשתו הצעירה אצלנו לאורח, צחק בקול.
מדהים, אמא! תברכי! נולדו את שני, הם יגדלו יחד!
אלחנן גם שמח:
בואי, אמא! צריכים עוד אח קטן!
ארז ניסה להתנגד:
לא בנות! יש לנו הרבה בנים, רק בחורה אחת. נרצה שתרגיש כמו נסיכה
תמר הקימה מבט על ארז.
נרצה? אם תתעסק בנו? בטח, בַּת! אני ארקם לה סרטים, נקנה לה שמלות יפות! היא קראה בהתלהבות.
שמלות איך היא רוצה בובה? התערב איתן. צריך גם לחנך את הילד, כן?
נחנך, אמרתי.
רונית עדיין הסתתרה, מכסה בטלית את בטנה ההולדת, לפעמים בחולצה, לפעמים במכנסי קיץ.
החודשים חלפו ללא הרגשה. סוף סוף, נדב שמח עם הילד הראשון. איתן נסע להשלמת הלימודים במכללה, החופשה נגמרה. אלחנן וארז הלכו ללמוד בטכניון חקלאי.
תמר התחילה שנת לימוד חדשה. הבית נרדם, השקט של קודמות.
רונית חיכתה לתמר, פתאום כאב חד חטיף. היא קראה לי בקול חלש.
יוסי, נראה שהתחיל
הקפצתי, נעליים לא נופלו מהרגליים.
תחזיק, אם זה מזיק, תקרא אמבולנס! קראה תמר, ופתאום היא רצה אל הדלת.
באופן פתאומי, שני דקות לאחר מכן, באה חבילה עם תינוק חדש, בחור וקשה, ובת יפה. האחות קיבלה את החבילה, חייכה והציגה אותה.
חמשה אצלך, אמרתי בקול עמום.
חמישה! אולי שבעה! האמא שלך הביאה לך אחד נוסף! צחקה האחות.
אחד נוסף? חייך לי בקול.
בן וקצת בת, הילד צועק, היא צחקה. וילדה יפה! לך הביתה, אבא. מחר תחזור, היא לא תישאר זמן רב. צריך לשקול לחזות למשקל.
אה קיבלתי בראייה מבולבלת.
ביציאה מהקבלה, כל המשפחה נפגשה. שלושת הסטודנטים שבאו משם, האחות הוציאו שני חבילות קשורות ברצועות כחול וורוד. רונית עמדה מאחור, מבולבלת.
קיבלתי את האחת, ולא ידעתי מה לעשות עם השנייה.
שניים זה קשה שכחתי איך, אמרתי בחוסר נוחות.
החבילה השנייה קיבל נדב:
קח, אבא זה לא הפעם הראשונה שלי!
איזו יופי! קראה תמר, “אחותי היפה!”
הענקתי לאחות פרחים ועוגה, ונסענו באוטו של הקיבוץ, שהמנהל הקיבוץ פיקד על כך כמועדה.
תודה, אמא, זה היה מושלם! חייך נדב.
רונית החזיקה בחבילה אחת, חייכה לשקט למחשבותיה. הילדים, בעזרת אלוהים, יגדלו טוב היא מביטה בכיוון שלי, כשאני מחזיק בחבילה השנייה.
“אנחנו נחנך”, היא לחשפה לעצמה, “כמובן, אנחנו”
ילדים, פנתה אלינו, איך נקרא להם?
כולם התחילו להציע שמות שקרובים ללבם. הנהג של האוטו, ידידי, שמר על המוזיקה החיובית מאחור, חשב שהקשר האמיתי הוא על המשפחה, לא על שם.
הקול של האוטו השתלט על השקט, ופתאום כל המשפחה נקטעה למחשבה משותפת. ארז הציע: «נקרא לו נדיב, כי הוא מגיע מהנדיבות של לבנו». אלחנן חייך והוסיף: «היא תהיה רונה כמו רוני, אבל עם ניגון של רוך». נדב, שתמיד אהב את הטבע, לחש: «השם הראשון יכול להיות אלי, כמו האור שמאיר את השדות שלנו בבוקר». איתן, שהייתה לו אהבה למתמטיקה, הציע: «אולי נבחר בשם שמספר ארבעה, כי הוא מביא איתו ארבע רגליים של תקווה». תמר, שהפכה למלאת חיים של בית, הצביעה בקול: «היא רות, כי רות היא צמיחה שמביאה פריחה אחרי חורף».
רונית עמדת במקום, מביטה בכל הפנים המלאות צחוק ותקווה, וליבה הרגיש כאילו פתאום נפתח פתח חדש. היא משכה את הרצועה הכחולה, ופתחה את הקופסה. בפנים, עטופה בבד רך, הייתה תינוקת קטנה עם עיניים גדולות כמו כוכבים, ושד קטן שנראה כאילו הוא משקף את האור שברקיע.
קול רך נשמע מהקופסה: «שֵׁם». רונית חייכה, נגעת בבת ולקחה נשימה עמוקה. «רֵינָה», לחשה היא, היא תקבל מבט של רוגע ותשובה, כמו הרוח שמלטפת את העצים.
באותו רגע, האוטו נעצר, והדלת נפתחה. האחות רונית, שעד עתה הייתה רק צל של נוכחות, יצאה מהקיבוץ והציגה בפני כולם שני תיקים קטנים. אחד היה מלא בפתקים של ברכות, והשני היה מלא בזרעים של עץ זית.
«היום אנחנו זורעים», היא אמרה, «לא רק זרעים של עצים, אלא גם זרעי אהבה ושלום שמחכים לגדול במרקם חיינו».
היום עבר עם צחוק של הילדים, ארוחת ערב משותפת וצלילים של מוזיקה ישנה שהייתה ברקע. יוסי, שמחזיק בידו את אחד משני התיקים, הרגיש שהחיים שלו, שהיו פעם משוררים של כאב, הפכו לשיר של תקווה. הוא הביט בילדיו, בכל אחד מהם נצצו ניצוצות של העתיד, והבין שהקפיצה הראשונה, של רונית, הייתה הפתח לשינוי שלא רק הציל אותם, אלא גם יצר להם עולם שלם של אפשרויות.
כאשר הלילה ירד והכוכבים נדלקו, כולם התאספו בגינה, סביב האש הקטנה. רוני קיבלה את שני התינוקות בכנפיים פתוחות, ולחשה: «תזכו להיות כמו הרוח תמיד נעים, אף פעם לא שוכחים את השורשים».
באותו רגע, יוסי הרגיש שהלב שלו מתמלא באור, והבין שהחיים, כמו משב הרוח, תמיד ממשיכים, עם כל תינוק, כל צעד, וכל שמחה של משפחה שמחבקת זה את זה. השם של הילדים הפך לחלק משיר של אהבה שלא נגמר, והקול של הרוח נשמע משם מדבר על כך שהמשפחה היא הבית האמתי, שבו כל לב נמצא במקומו, וכולם יחד ממשיכים לכתור את המסע, יד ביד, באמת של אהבה נצחית.
