נטע כהן הייתה מטגנת בצלחת קציצות, כשקול דפיקה רך נגע בדלת.
מי זה? קראה בקול רועד, כשהיא פקחה את הפתח. בפניה עמדה אישה בגיל דומה, מבט חודר.
שלום, את נטע כהן? שאלה האורחת הפתאומית בקול מתוק.
כן, ואני? השיבה נטע, מתלבטת אם היא מכירה אותה.
שמי רעות לוי, חברה קרובה של בעלך.
של אלון ליפצק?
של אלון אלק.
אה, כך? נטע חייכה בחמימות מרירה, כאילו ציפתה לזה. אתה קוראת לו חביבי? כבר רגילה לזה. בואי, תגידי לי, מה הוא אמר לך?
הוא אמר שצריך לחכות עד עד שהאב שלך יפול?
נטע קפאה, ליבו של אביה, יצחק, עדיין חזק, לא ידוע לו שהשנה יתקרב לגיל שבעים ושלושה.
אתה בטוחה? שאלה נטע, קוליה רועד.
הוא רק אמר שהדבר דורש זמן, שהאב שלו עדיין בחיים, ושאחרי שהאבא ייפרד, הכל ישתנה.
הדימיון של נטע נפרד משאלותיה, והדלת נפתחה לתוך חלום אחר.
מדוע את מתערבת במערכת שלנו? שאלה רעות בכעס מתוחכם.
איך ידעת את כל זה?
אני לא הראשונה שמספרת לי על כך, אבל אני מוכנה לתת לך את אלון היום, אם תרצי.
הוא אמר שהילדים שלנו גדולים, סטודנטים, והאבא שלנו יודע, נכון?
בדיוק, הוא בטח ממילא אומר שצריך לחכות עד שהאב יחלוף, ואז הוא יחליף את הדירה עם הילד שלו.
נשמע קו חזק של שקט, והכאב התקרב.
אבא שלי בריא, הוא לא מתכוון לעזוב אותנו עוד שנים רבות, קראה נטע בקול רועד.
אלון אמר שכשהאבא יפול, הוא יעזוב אותך ויעבור לבית שלו
למה לא לפני? חינקה נטע, האם הוא מודאג יותר מהאב שלי?.
לא, הוא מכבד את אביך, אך כשהוא יעזוב, הוא רוצה לשכור את הדירה שלו.
מה? זה הבית שלי! אתה לא תוכל לקחת אותו!
אמרתי שהדירה תצא לי, ובאתה תיקח את הבית, את האוטו, הגראז ושאר הרכוש.
למה לא חיכית עד שיבוא הרגע? נענע רעות את הראש בחכמה.
אני כבר לא צעירה, רוצה ליהנות מהחיים. לא משנה לי אם יש לי דירה או לא, נוכל לחיות יחד בביתי.
אז מה את רוצה ממני?
רק שתשחררו אותי תנו לאלון לבוא אליי.
קחאותו
איך?
אני לא מחזיקה בו, אף פעם לא החזקתי. אהבתי אותו בתחילה, חשבתי שהוא ירגיש טוב, חשבתי שהילדים צריכים אבא, ולא שמתי לב למזימותיו. טעיתי, בטח.
אז תתני לו לשוב?
ברור, אפשר אפילו לאסוף את חפציו עכשיו.
לא אני לא יכולה לשאת את כל הדברים, אלון ייקח אותם כשירצה. רק תני לו לצאת.
היום אשחרר אותך, ובמחרת אתן תביעת גירושין. נחלק את הרכוש צודק כצדק, לפי פסק הדין. הדירה תישאר לי, כי קיבלתי אותה מבית סבתי, וההוצאה נשלמה על ידי הורי, ולכל קבלה יש חשבון בבנק.
אלון לא יישאר ברחוב, הוא יודע איך לשרוד.
להתראות, נטע.
להתראות, רעות.
רעות יצאה, ונטע התחילה לארוז את חפציו של אלון. לא הייתה מתכוונת לריב, רק תכננה שיבוא ויעזוב לבדו.
בחלום, אלון חזר מהעבודה, לא שם לב לשינוי במצב, רק ראה שהיא סירבה לשרת לו ארוחת ערב. הוא חשב שיבוא לטייל הלילה, כמו תמיד, ויחזור הביתה.
תודה על הארוחה, יקרתי, אני הולך לטייל
כן, לך, הלילה טוב!
אלון, שחושב לעצמו שהוא עדיין בחמישה עשרה, קיבל תזכורת מצחיקה על גילו הוא כבר חצי מאה עשר, אבל עדיין מתעקש להרגיש צעיר.
הדיאלוגים בין שניהם הפכו למסע של פקפוקים וזיכרונות משותפים:
אתה מרגיש כבר זקן?
לא, אני עדיין צעיר, אפילו כשיש לי קמט על מצח.
אבל אתה מזדקן, כמו כל אחד, והזמן מתקרב.
אולי זה רק תחושה, אבל תן לי לכבות את האור וללכת.
אין צורך לבזבז זמן, נטע, בואי נסתכל ישר לעיניים, תן לעולם לדעת שאנחנו עדיין כאן.
הוא ניסה להסביר לה שהזדקנות היא חלק מהחיים, היא חייכה ואמרה שהקיץ יגיע ויביא עמו רוחות חדשות.
בשניים, אלון והקול של נטע הפכו לשיר פזמון שקט של חלום מתמשך.
בבוקר שלמחרת, נטע הגישה תביעת גירושין לבית משפט בתל אביב. אלון לא התנגד הוא אהב את החיים עם רעות, שהקיפה אותו בחיבה מתמדת, ואמר שהוא עדיין “צעיר לב”. במהלך ההפרדה, קיבל את הרכב, הגראז והדירה של רעות, ובמקביל נטע קיבלה סכום של 150,000 , חצי מהקצבה של בית המשפחה.
היא מכרה את הבית הקטן שבשכונת קריית יובל, ועם כספי ההשבה, חזרה לבקר את אביה, יצחק, שנסע איתו לחוף אילת, ואז לחברון על קו האופניים של נופי הארץ, לבסוף לבקר בירושלים ובצפת. יצחק במצבו הטוב, לא מתכנן לעזוב את העולם אף קרוב.
חצי שנה אחרי, רעות התחילה להרגיש שהלילות של אלון מתארכים מדי, ובזה היא החליטה לעקוב אחרי צעדיו. היא חזרה אל דלת ביתו של אלון, קיבלה את חפציו וגררה אותם אל חוצות, אך אלון, שחזר משיטתו הלילה, קיבל מענה קפוא.
אלון, בלי דאגה, הלך לעבר בית נטע, חשב שהאמת שעדיין רואה אותה כזוגיה, ולבסוף מצא את השכונה ריקה היא והאב שלו הלכו לעבר הר הגולן. הוא נאלץ לשקול אם ללכת למרפסת, למרבה הפלא, להרים ריהוט, להדליק מנורת לד, או להשתעשע בחופשי באביב שעדיין נושא ריחות של פרחים.
החלום המשונה נמשך, והקול של נטע המשיך להדהד:
הוא יפול, הוא יפול, ואנחנו נמשיך לשוטט במרחב של החיים.
כך סיימה הסיפור, בחלום שבו השפות מתחלפות, הדלתות נפתחות אל איןסוף, והלב ממשיך לפעום ברית של זמן וכסף, של אהבה ובחירות.
