יום שלישי, 12 במרץ
יומן אישי
היום עברי עם קץ של סערה שמחה וצרה, והרגשתי צורך לכתוב את המחשבות לפני שהן יתפזרו. אני, אבי, מתגורר בתל אביב עם אשתי יעל ושני ילדינו הקטנים, יובל ודניה. נישאנו לפני עשור, והכל היה נראה כצורה של משקף חלק, עד שהתחילו להתעורר צללים במרפסת חיי.
יעל, אישה עם לב זהוב, חשה ברגישות שקרית שהמשקולת של האמונה שלנו מתוחה. היא מרמזה שהמילה “קוללת” מתקרבת, ויום אחד קראה לי בחזקה:
מה זאת אומרת? אנחנו כבר עשר שנים יחד! איזו מזימה? אני מספיקה לך!
הדבר נשמע כאילו הוא משיב בתוקף, כאילו הוא מוותר על כל ספק. הוא, אני, ענה במילים קבועות, אך היא לא ויתרה. היא חיפשה אמת שלא נראתה לעין.
התחלתי לחפש תשובות באינטרנט, וקראתי שמלצות של משטרת המשפחה “בדיקת הטלפון היא הצעד הראשון”. יעל חיפשה בטלפון שלי, אך מצאה רק שיחות ריקות עם חברות מהתיכון לא דבר שעלול להחריף את הרגשתה. היא לא החליטה לשים סיסמא על הטלפון, כי לפי היא לא היה מה להסתיר.
בכל פעם שאני מאחר מהעבודה, היא מרגישה שמשהו לא נכון. היא מתארת זאת כ”רעיון שמסתתר בצללים”, ובכל זאת חברתה המאמינה במילים של אהבה אומרת:
זה רק נימוס! אבי אוהב אותך ולא יפנה מבט אחר!
אבל יעל לא הקשיבה, הלב שלה הרגיש שונה. היא סירבה לחלוק אותי עם אף אישה אחרת, והייתה מוכנה למנוע כל שינוי.
פעם אחת, אחרי שהייתי במשרד, יעל רצה לבדוק אם אני מתעסק במשהו אחר. היא הגיעה למשרד, והייתה מזועזעת כשקראה אותי. היא הרגישה מבוישת לפני הקולגות, ואני נאלצתי להתנצל באורח ארוך, אך לבסוף חזרתי לשגרה.
הבית שלנו נראה כמו קופסה של שמחה תקרת קומה מלאה, שני ילדים גדלים, ויום יום מתנהג בטבעיות. אבל יעל חיפשה הרפתקאות לא פורמליות, כאילו היא מחפשת “את הנקודה החמישית”. היא קראה לעצמה “מי שמחפש תמיד מוצא”, למרות שלא תמיד היה לה היכולת לבצע זאת.
הקונפליקט הפנימי שלה היה שגרתי למאורת של שלושים ושלוש, אישה שלא רוצה להישאר לבד עם שני ילדים. החיצוניות של יעל הייתה רגועה, אך בפנים הייתה סערה שלא נראתה לעין. אף אחד לא הבחין במראה חיצוני של שינוי: אין ריח של בושם זר, אין שינוי במדים, אך יעל הרגישה שמשהו לא במקום.
אם לא היה האירוע, יעל אולי לא הייתה מגלה את האמת.
כאשר בנו הקטן עבר לכיתה א’, היא החליטה ללמוד לנהוג. היא הצטרפה לבית ספר לנהיגה, הלכה לשיעורים בערבים אחרי העבודה. שלושה חודשים לאחר מכן, היא עברה את המבחנים וקיבלה רישיון נהיגה.
גאה בך, קניתי לה רכב קטן קיאיי קטן, אך מתאים למידת הגוף הקטן והקומפקטיות שלה. אין לי בעיה לשמור על רכב זה עבור יעל, כי זה גם משמש לי כאמצעי למנוע ממנה לבקש רכב נוסף.
בוקר אחד, אחרי שהקפצתי למיטה לפני השעה הרגילה, יעל קמה מוקדם יותר והחליטה לאפות פשטידת חצילים ועוף, המנה האהובה על המשפחה שלנו. בזמן שהיא חיפשה קמח, החורף היה חורף קיצוני, שלג משקיף על הרחוב. היא השתמשה ברכב החדש שהיו לה על מנת להגיע לשוק, אבל הרכב לא התלהב. היא חזרה הביתה בחשש, ולא הרימה אף קול.
בגלל הקפאה, היא החליטה לנסוע עם רכב ההדמייה שלי ללא רשות, לחשוש שמי שלא יראה אותה חודר לדרכים. היא קיבלה את המפתחות, וכשהמנוע התחמם, היא חיפשה בחלון את ניירות היבשה המפיות שהאחסנה של הרכב מכילה. בטעות היא פגעה במשהו, וירדה למטה טלפון שלא היה שלי.
הטלפון היה חיבור של אישה אחרת בשם “אורית”. הודעה אחת נראתה כך:
אהובתי, מתגעגעת אלייך! בואי הביתה עד כמה שיותר מהר!
אין לי סיסמא לפתוח, יעל ניגשה לקרוא את השיחה. היא קראה לשעת היום, והטקסט היה ארוך כמו תולדות של יום שלם.
התהות הייתה ברורה: עד כמה אני שוכח שעות העבודה? אני חזרתי הביתה בשעה שבע אחר הצהריים, אך נראה לי שלפי ההודעה, אורית מתכננת פגישה לפני שארחתי בבית. בתמונה של אורית היה אישה בת ארבעים, שנראתה כה מתוחכמת.
יעל, מבוהלת, פקדה תחושה של כעס עמוק.
בזמן שהרכב היה מחומם, היא שמעה אותי מתקרב למכונית. היא השאירה פתק שאמרה שהיא הולכת לקנות מצרכים, והחלה ללכת לחפוש אחרי טיבול הוכח. כששמעתי את קולה של יעל, הבנתי שהיא מצפה ממני לשוב למסלול.
הגעתי לחצר, וראיתי אותה מתקרבת ברכב. היא קראה בקול רם:
מי נתן לך רשות? לא הסכמנו על זה!
היא הכניסה הילודה לחזית, והורדת הגז בפתאום, כך שהרכב נחת על הגדר האחורית. היא ירדה מהרכב, וקראה אליי בקול מתוק:
לך אל אורית! תראה כמה אתה יקר לה בלי בית, בלי רכב!
בפניו של יעקב (שם האח הקטן) התפלא, והוא ניסה להיכנס אל הבית, אך היא נעלה את המנעול ואלתה את הכניסה.
לך למקום אחר! אל תחזור! קראה אלי בכל הבית.
בזכות הקפלים של האופניים, יצאתי בריצה עם נעליים זקופות וכביסה שחורה, כדי להגיע אל אורית. הגעתי אל דלת הבית שלה, והקול של אישה חייכה:
יקירי, תבוא בקרוב? מחכה לך!
הבינה שהייתי בא רק ביום חול, אלא אין בקונצרטים של סוף השבוע. פתאום נודע לי שלאורית היו שני בעלי זוגיות נוספים. היא חייכה והסתגרה.
החיפוש אחרי מקלט הביא אותי למלאת מקום. אימא שלי, מרינה בן-דוד, גרה במעלית של השכונה הקודמת. כשהיא ראתה אותי, היא מיד הבינה את הבעיה. היא קיבלה אותי, החמימה אותי, הזינה אותי והאזנה ליעקב שדיבר על אשתו הרעה שהזינה אותו מהבית. היא סיפרה לי בחום:
אל תדאג, בני! מי היה יודע שה-valתך תתפרק כך? תמצא עוד אהבה, אתה בן של שלושים וחמש!
ואז נותרתי אצל האמא, והביןתי שעליי להתחיל חיים חדשים. הרגשתי שלמרות שכל זה היה כאב, יש לי משאלת התחלות חדשות. אבל השם של האחראי בחיים החדשים שלי הוא לא רק החופש, אלא גם אחריות. כמה פעמים נזכרים לעלות על התקרית של נישואין?
מסקנה אישית: לא תמיד אפשר לשמור על תדמית של שלמות, אך כאשר האמת מתפשטת, רק האומץ לשקף את הרגעים הקשים וללמוד מהם יוביל אותנו לדרך של צמיחה ושחרור.
אבי.
