החיים זרמו בקצב הרגיל: לגדל בן, לבנות בית, להיות לצדו של בעל אהוב. תמרה בחרה באברהם מתוך כל הגברים רק הוא נגע בלבה. כשאברהם חזר מהצבא, הם נישאו. זמן קצר אחרי כן נולד להם בן אורן. כשהילד גדל, תמרה התחילה לחלום על בת.
אהוב שלי, נסיים לבנות את הבית ונקבל בת. יהיה לנו בית של ממש, אידיליה משפחתית היא חזרה על הדברים לעיתים קרובות.
אברהם חייך ואישר בראשו. הוא היה מוכן להיות אב שוב, גם אם זה היה מחר. לעיתים, כשהרים את אורן על כתפיו, הוא עבר בכפר בגאווה, נושא ברכתו לכל פוגש.
אבל חורף אחד הגיע. שלג כיסה את הדרכים והרים סופה ארוכה. תמרה הביטה מהחלון, מחכה לחזורו של בעלה, אך הוא לא חזר. בעבודה אירעה תקרית קשה והוא נהרג.
הזמן מרפא, אמרו השכנים והחברים. את לא לבד. בכי, והשנים יעברו, תמצאי מישהו חדש.
תמרה הקשיבה ברגל שקטה, והדמעות חדלו לזרום והדבר היה כואב יותר. עברו חודשים, משבר כלכלי חבש אפילו את המשפחות החזקות ביותר. הכסף לא היה משולם במקומות רבים. רק אלה שמחזיקים בחוות והמתגברים על הקושי הצליחו.
תמרה הרגישה את משא הזמן על כתפיה. היא הייתה צריכה להלביש, להלביש נעליים ולספק מזון לאורן. המשמעות הייתה לנטוע שדה שלם כדי שבסוף הקיץ יהיה מה למכור בשוק.
היא עבדה על האדמה עד השעות הקטנות של הלילה. ידיה הפכו קשקשות, החיוך נעלם, והנפש נתקעה בקור.
קח דלי, חמור! צעקה אל אורן כשהוא ניסה לברוח לחברים. תעשה שיעורים?
אורן נישא את הדלי בשקט, ובזכרו חזרו לזמנים בהם הוא היה איתו, והאמא הייתה שמחה וטובה.
בלילות תמרה בכתה, מתחרטת על שהקפיצה על בנה. בבוקר חזרה להיות קשוחה וקרה.
יום שבת הגיע, ובאו אליה חברותיה שרה וליאור. לפני כן לא הייתה לה הרבה חברות, משום שבעלה היה תמיד איתה. עכשיו, חברות שפורקות נחתו אצליה, לצחוק ולשתות תה, אם כי לא היה מדובר רק בתה.
הבוקר התחיל כרגיל. תמרה קמה ללא מבט במראה, ידעה שהפנים שלה נראים קמוטים. היא האכילה את חזירון הקטון, זרקה גרגרי תבואה לעופות, כינתה כלים מלוכלכים לטבילה, והזמינה את אורן ללכת לבית הספר.
בערב היא לא ציפתה לאף אורח, אך ידעה שמישהו מהקבועים עשוי להגיע. היא הייתה אדישה לפקודות כאלה: אם יגיע טוב; אם לא לא תחזור הזמנה. גברים בדרך כלל הבינו זאת מיד: ראו את הילד, אמרו כמה מילים והלכו כאילו אישה עם גרר.
תראי, תמרה, ככה תדחי את כל הגברים, צחקה שרה. קשה לך לרצות. אולי המזרן שלך אשמה? לקנות ספה חדשה?
עכשיו אלך לקנות ספה, נאנחה תמרה. באיזה כסף? ואם תבזבז, קח לעצמך.
טוב, אל תכעסי. בואי רק תסתדרי על השולחן, קלטי אורח.
שרה לעיתים גרמה לתמרה להתעצבן, אך היא המשיכה לשים על השולחן חצילים מלוחים. היא נזכה להביט בתמונת הנישואין ונשאה נשימה עמוקה:
מצטערת, אהובי. בלי אותך קשה.
כולם זהים, כאילו קראה במחשבותיה, אמרה שרה. בואי, תמרה, בשבילנו! אנחנו הטובות ביותר!
בבוקר שלמחרת תמרה ניגשה למטבח לנקות את השולחן והלכה לעבודה.
הגיעה אליה נינה, דודתו של בעלה שנפטר.
מה את עושה, תמרה? אינני מזהה אותך אחרי אברהם, אמרה. והחברות האלה רק מבלבלות אותך.
מה, נינה, אתה רוצה ללמד אותי מוסר? חושבים שאני כושלת? הבית קיים, החווה מתפקדת, הבן לומד, אני מתקנת שיעורים תמרה השתתקה, נזכרת שהיא לא ניתנה למבט פנקסיו של אורן יותר משבוע. רק לפני כמה ימים פגשה את מנהלת הכיתה שהזמינה אותה לדבר.
תמרה לא ידעה מה להגיב, ולכן החלה לשטוף כלים מלוכלכים.
היית אחרת, המשיכה נינה. יפה, עובדת, נדיבה תפסיקי את החגיגות האלו.
אינני יוצאת לבילוי, השיבה תמרה. רק מדברת עם חברות כדי להתרענן אחרי העבודה. האם לי מותר לנוח?
בוודאי, הנהנה נינה.
אז אל תקריני לי יותר. והאם תכנני אפילו להיכנס לחיי האישיים? הדלת פתוחה, תמרה פנתה לשולחן המטבח.
נינה חזרה למגורתה, קושרת משושה חזק יותר את הצעיף ויצאה בשקט.
תמרה נאנחה והשתמשה בפנים כאילו מכאיבה. היא רצה אל הפתח ותפסה את הדודה על המרפסת.
נינה, חכי, אתן לך גזר, יש לי הרבה השנה.
לא צריך, ילדה, נענעה נינה, יורדת מהמרפסת.
חכי, אני מדברת בכוונה, נדרשה תמרה.
נינה, שהייתה מנוסה בחיים, חשה ברגש של תמרה. היא הבינה שמדובר בבקשת סליחה שקטה. תמרה לא חישפה קול, אך מבטה וגולה ביקשו מחילה. נינה נחרצה.
קחי שקית, אמרה תמרה וממלאת גזר. רוצה שאביא או שאעזור?
אביא, תמרה, ענתה נינה, והלכה הביתה. היא חשבה על מצבה של תמרה.
אחה”צ באותו יום תמרה אספה בצלבלת בצל וגזר כדי לקחת לשוק.
«אף שקל לא יפגע, כי הכסף שלי כמו האוזניים שלי אינני רואה», חשבה היא ועשתה סידור.
לאן אתה הולך עם כל המשקלים האלו? שאלה השכנה סוזן, מתבוננת בתיק.
לשוק, מביאה ירקות, ענתה תמרה.
היא גררה את המשקלים אל תחנת האוטובוס, שם עמדו כבר מרדן ושרה, גם הם בדרכם לעיר. אך האוטובוס לא הגיע.
מה זה, עוד תקלה? כנראה שוב נופץ, נאנחה האישה הקשישה.
הזקן קרא באדישות על האוטובוס והשאר. לבסוף, אחרי שהבינו שאף אחד לא יגיע, הם חזרו הביתה במטרה לחפש תחבורה אחרת.
תמרה נשארה מחכה. לא רצתה לשאת משקלים למעלה חזרה, ולכן חיפשה רכב משותף.
תחילה עבר “מאזדה”, אחר כך “אופל”, אך המקומות היו תפוסים. לבסוף הופיע “טויוטה”. תמרה ניסתה לראות אם יש מקום פנוי, אך הנהג עצר לפני שהעלתה ידה.
הנהג היה מעט מבוגר ממנה, לא הכירה אותו. היא הבינה שהוא ממרכז העיר, מפני שלא ראתה אותו לפני כן. הוא הסתכל בתיקי המשקלים.
האוטובוס שבור היום, אני נוסע לעיר, אפשר לעזור?
אם כך, קחי אותי, נאנחה תמרה.
בטח, חייך האיש, יצא מהרכב, ועם גופו הרזה והקצר הצליח להרים את המשקל כלא היה משקל.
אולי תביאי עד השוק? שאלה תמרה.
אולי, אשמח.
אשלם, אמרה.
בדרך תמרה פתחה מראה קטנה וצבעה שפתיה. היא ראתה את הנהג מאחורי הכסא.
קוראים לי תמרה, פתחה.
ואני יורי פדורוביץ’.
וואו, שם עם שם אבות? מנהל? מה?
לא, רק מנהל במפעל ושותף לבעלות על ספינות, צחק יורי. בעצם קבלן בנייה.
יורי הוביל אותה לשוק ועזר לה לשאת את המשקלים. הוא קיבל חצי מהתשלום, אמר שהחצי השני יחזיר בערב.
נדיב, חייכה תמרה. היום היה לי מזל.
יורי חזר איתה הביתה בערב.
תיכנסי, קחי כוס תה, יורי, קראה תמרה.
בלי שם משפחה, רק יורי, חייך הוא.
תמרה החלה להניח על השולחן. לביתה נכנס אורן.
אל תתפוצץ! לך לחדר. עשית שיעורים?
כמעט, גמגם הילד.
אז תסיים! ציינה תמרה בחומרה.
יורי, יושב על כיסא ליד התנור, רצה רגליו והחל לחייך.
בוא נציג את עצמנו, קוראים לי יורי פדורוביץ’, ואתה?
אורן, השיב הילד.
ארשן? שאל יורי.
כן, ארשן, השיב אורן.
איך הלומד? קשה?
במתמטיקה, לא מצליח, נאלץ הילד.
בוא נראה, הורה יורי, וקרא לאורן להראות את המחברת.
חצי שעה אחרי, הילד היה שמח שהקיבל עזרה, הלך לישון.
אספו את השולחן, בקש יורי, מצביע על השולחן.
אם אתה נוהג, רק תה, אישרה תמרה.
אפילו אם אינך נוהג זה תמיד תה, חלה וקינוח, המשיך יורי.
תמרה הסתכלה בחשש על האורח, מילאה כוס מים חמים עם תי, והניחה צלחת תפוחי אדמה.
הגיע הזמן שלי, אמר יורי, נעמד. הוא חייך, ואז הוסיף: את נראית לי מאוד, תמרה של ברק. אפשר שאבוא ביום שישי?
תמרה חייכה קלות, כי היא כבר ציפתה למצב כזה.
תבואי.
אני רווק, ענה הוא, למרות שתמרה לא שאלה.
«אולי תשתכח אחרי שבוע», חשבה תמרה, ולא קיוותה המשך.
אבל אחרי העבודה, כשחזרו חברותיה ליידי ולשרה, תמרה השתדלה להספיק לפני שהיו חורגות לביתה. במוחו רצה המחשבה: «אם באמת יגיע?»
זה לא הוגן, תמרה, קראה לידי. בואי איתנו למועדון!
למה? אם אני רוצה ללכת למועדון?
אנחנו הולכות לסרט!
תנסו לבד, לי עוד לעשות.
תמרה לא סיימה לנקות. יורי הגיע מוקדם מהצפוי, נכנס לחצר ותמרה הובילה אותו פנימה. על השולחן נשארו סימני ארוחת הערב, אך האורח התנהג כאילו לא שם לב.
אסיר את המרק, הסבירה תמרה.
יורי דיבר קצת עם אורן, עזר במתמטיקה והסביר מהו כוח סוס במכונה. כאשר הילד הלך לישון, תמרה הרגישה קלה יותר והייתה במצב רוח חביב.
יורי קם, נגע בכתפיה והרים אותה. פתאום הוא חיבק אותה בחוזק, עד שהיא נתקלה בנשימה.
אשאר עד הבוקר, אמר בקול רגוע.
מי מרדף אחריך? שאלה תמרה, נושמת עמוק. היא כבר ידעה שיעלה, ולכן המילים נשמעו מיותרות.
בבוקר, כשתמרה הכינה חביתה, יורי לקח דלי כדי למלא בריכת מים.
תביאי למקווה? שאל.
תביאי, ענתה בתשומת לב, למרות שלפעמים לא ביקשה עזרה ממישהו, מחשבתה שלא ימשיך דבר.
לאחר ארוחת בוקר ושתיית תה, יורי לחש בטון שקט:
תמרה, אם תרצי להיות איתי, אין לאותם משקאות שהיו על השולחן אתמול.
תמרה נותרה עם כף תה ביד.
זאת דרישה? שאלה בעלת מבט מופתע, לא מזקנת.
כן, תחשבי על זה. אני לא אוהב ריח זה. ובכל זאת, אני אדם פשוט, את מבינה זאת.
הוא חייך והוסיף:
בא למקווה בערב?
תמרה רצתה להתנגד, לבטא את חוסר הנעימות, אולי לזרוק אותו החוצה, אך משהו עצר אותה. פתאום היא קיבלה החלטה לשתף.
בא, אמרה בקצרה.
באותו ערב, שרה הגיעה ובחנה:
אמרו לך שפירקת הכול? זה נכון?
כן, שרה, אין עוד כלום.
את משוגעת? איך אפשר כך?
מה טוב? זה רק רע. לך, שרה, עכשיו אין לי זמן.
תמרה ניקה את הרצפה, החפיקה מצעים שהריחו רעננות כי הם נשטפו והובשו בחוץ. על תנור היה מרק צהריים, אך באה לבשל משהו אחר, משהו יותר טעים. היא חשבה שלא תספיק פשטידות, כך שהכינה בצק ואפייה פנקייקים. אורן ניגן אותם בשקט עם מיץ חצי.
הזמן עבר. תמרה הלכה אפילו לחממה, והיום התחשך. יורי לא הגיע.
שלוש שנים אני מחכה, נאנחה בתסכול. בטח, אני טיפשה. כולם אותו דבר, חוץ מהקוף שלי. אולי היה טועה כשפירקתיבסופו של דבר הבינה תמרה שהחוזק האמיתי נמצא לא במאמץ לשמור על שלמות חיצונית, אלא בקבלה של עצמה ובאהבת הקהילה שמקיפה אותה.
