אמרת לי היום שנישאתי איתך רק כי אני “נוחה”!
ואז? הוא השלים כתף. איך זה רע?
מה אתה שוב בלבוש החולצה הישנה ההיא? יעקב ברמת הלב ההוא הביט בביקורתי, וסגר את קצה החולצה כאילו מתקן שריון לפני קרב.
היא קפאה, כוס קפה בידיה. קיטור הדק עלה למעלה, בוער על קצות האצבעות, אבל היא לא הזיזה משטנה.
הוא נוח.
כן, נוח, הוא קפץ, מתיישר מול המראה ומתאים את הקשר. בדיוק כמוך.
תמר הביטה במטה. הקפה שכעת הפסיק להתרקח הפך לשחור, משקף את התקרה כאילו היה שבר קטן של מראה.
יעקב, אתה
מה? הוא כבר שלף את המפתחות, והמתכת הדליקה צלצול של הטבעת.
שום דבר.
הדלת ננעלה חזק עד שהמדף עם כלי החריצים רועד.
—
הם נפגשו במשרד. היא רואית חשבונות צנועה, שערה קיבל תסרוקת פשוטה; הוא מנהל בטוח בעצמו, צחוקו מהדהד במסדרונות. יעקב שיפר במתיקות: ורדים עם טיפות של טל על עלי הכותרת, ארוחות לאור נרות שבהן הזמין לה סטייק בינוני, ללא שאלות על ההעדפות שלה.
את לא מהסוג שמתרגזת על כל פרט, נכון? שאל הוא בפגישה השלישית, מתקן את המפית שעל ברכיה.
לא, חייכה תמר, ככל הנראה שלא שמעה פעמונים קודרים.
טוב, אז. הקודמת שלי תמיד יצרה סכסוכים
היא לא התייחסה לכך. ולאחר מכן נישואין, ילדים, בית. בדיוק כמו שכולם חווים.
לפעמים, כאשר היא ניסתה שמלה עם כתפיים חשופות, הוא אמר:
משהו פשוט יותר, זה לא הסגנון שלך.
או כשצבעה לשפתיה לפני המראה, הוא הקפיץ בקול חסר משמעות:
למה? את סתם נשארת בבית.
ואז, כשקנתה בושם מריח פרחים עדינים, הוא קימץ מצח:
מריח כמו חנות זולה. את מתחרה בתית קארה מהמחלקה?
ולא חיבלה יותר.
ביום הולדתו, הוא קנה לה שואב אבק.
הוא כבר מקולקל, הסביר הוא, מביט כיצד היא פותחת את הקופסה. אחרת את מתגעגעת ותשאגי כשאת מנקה.
היא הודתה, ואז הסתכלה בחלון עד שהילדים קראו לחתוך את העוגה.
היא נשארה שקטה. כי מבחינתו, היה הוא בעל משקיף טוב: לא תקף, לא שתה, הביא כסף.
האם זה היה מספיק?
—
אף פעם לא אהבת אותי?
אותו ערב, אותה שיחה. יעקב הפנה מבט כאילו בודק אם הדלת ננעלה.
את מושלמת כאישה.
זו לא תשובה.
הוא נשף, כאילו צריך להסביר לה את טבלת הכפל.
תמר, למה את משחררת את הראש? הכול בסדר אצלנו.
בסדר?! קולה רעד, לא מדמעות, אלא מזעם שפרץ החוצה. היום אמרת שנישאתי איתך רק כי אני “נוחה”!
ואז? הוא שחרר כתף. מה בכך?
היא התבוננה בו כמבט ראשון: השיזוף בצוואר מטורף טניס עם עמיתים, לא איתה. הקמטים בין הגבות לא מדאגה, אלא מתסכול שמצריך להצדיע לה.
ומה קתרינה?
פניו של יעקב נמשכו, כאילו נמתחה חוט בלתי נראה.
מה היא עושה כאן?
אהבת אותה.
כן, הוא הודה פתאום, ובמילה אחת היה יותר רגש מכל השנים שהיו להם. אהבתי, אבל איתה לא ניתן לבנות משפחה תקינה.
תמר הרגישה משהו נשבר בפנים, כמו עקב שנשבר בחלוק: אפשר ללכת, אבל לא באותה צורה.
אז אני תחליף צייתני ונאמן.
אל תתלהבי, הוא שדחף ידו כמו משיב מגרש מציק. יש לנו ילדים, בית. מה עוד את רוצה?
—
היא היססה.
אולי הוא צודק? אולי אהבה היא מותרות, והמשפחה חשובה יותר? תמר עמדה ליד החלון, מתבוננת בטיפות הראשונות של גשם שמתרחבות על הזכוכית. בהשתקפות נראו עקבות אצבעותיה היא הייתה שם לעיתים קרובות לאחרונה, כאילו מחכה שהעולם בחוץ ייתן לה תשובה.
ויעקב יעקב היה כאילו שום דבר לא השתנה.
לאחר שבוע, כשהיא המשיכה לסבול, הוא הפסיק להעמיד פנים.
שוב ספגטי? הוא חדד מזלג על צלחתו, כאילו מפענח ראיות לחוסר היכולת שלה. לפחות תוסיף רוטב.
אתה אמרת שאתה לא אוהב חריף, היא השיבה, קולן נשמע זרים, כאילו מישהו אחר מדבר במקומה.
ומה? הוא דחף את הצלחת, כאילו הוא הציע לה פיתיון. קתרינה תמיד בישלה
תמר קפצה פתאום. הכיסא שרקד על הרצפה, משאיר שריטה סימן נוסף בבית, סדק בלתי נראה נוסף.
רוצה ללכת לקתרינה? לך!
תעזוב, הוא צחק, והצחוק שלו רעם חזק יותר מצעקה. לאן אברח? את יודעת שזה נוח לי איתך.
באותו רגע היא הבינה סוף סוף.
הוא לא ניסה אפילו להחזיק אותה. לא משום שהוא בטוח באהבתה, אלא בביטחון שלו בתוחלתה.
היא החלה להבחין בזה בכל מקום.
בכל פעם שהוא לא תיקן אותה כשלבשה “לא נכון”, הוא פשוט עבר בצד, לא מתבונן. כששקף אותה פחות, כאילו היא הפכה לחלק מהפינתון ספה קיימת, אך שלא יושבים עליה. ובימים “הרגועים” שלו, שהיו שבועות של שלווה, ללא ריבים, ללא דרישות, פשוט כלום.
והכי נורא, “הכלום” היה חזק יותר מכל צעקה.
היא עמדה במטבח, לוחצת קצה שולחן, ולפתע הבינה: הוא אפילו לא כועס. הוא רק מחכה שהיא תתקבל. כמו שהקבלה שואב אבק במקום מתנה. כמו שהיא הפסקה להשתמש בבושם. כמו שהיא לא הייתה מהן שבכעס על פטפוטים.
ואז משהו נפץ בתוכה. לא כאב, לא כעס שחרור.
כי אם אינך נאהב, אך כועס, עדיין את קיימת.
אם אפילו הכעס נעלם אז אינך יותר.
—
חודש אחר כך היא הגישה בקשת גירושין.
יעקב לא האמין במראש. הוא נכנס למטבח, שם תמר סידרה בגדים של הילדים בתיבות, והקפיא בפתח, כאילו לפניו עמדה לא אשתו אלא אישה זרה.
רצינית? שאל בקול שמחה ראשונה של חוסר בטחון.
תמר לא הרימה ראש, המשיכה לקפל חולצות קטנות בקפידה.
כן.
על איזה שטות? הוא הצעד קדימה, והיא הרגישה את כתפיה נמתחים.
זה לא שטות, היא אמרה בקול שקט. אינני רהיטים.
הוא צחק בחזקה, נרגז, קיצר.
אוו, שוב דרמה! את תמיד מגזימה.
תמר לבסה אליו סוףקץ. פניו נראו מוכרות עד כאב, אך מעתה ראתה אותם אחרת: שפתיו סגרו, עיניו נסגרו במזעור הוא נמס, לא כי הוא איבד אותה, אלא כי העולם הנוח שלו התפוצץ.
אינני מגזימה, היא קראה. פשוט נמאס לי מהנוחות.
יעקב נתק, ואז תפס בחפירות המפתחות מהשולחן.
ובכן! אתה חושב שיהיה לי קשה? הוא ניסה להסתכל על הקופסאות. את אפילו לא יודעת לבשל.
היא רעדה זריקת מחט ישנה, מוכרת. בעבר מילים אלו גרמו לה להסס, עכשיו הן נשמעו ריקות.
אולי, היא הוסיפה. אבל יש כאלה שחושבים אחרת.
פניו של יעקב נמתחו.
אה, הנה! כבר מישהי אחרת יש לך, נכון? הוא חייך ברוע. ברור, למה שלא. רק תסתכלי על עצמך למי את דרושה?
תמר הרגישה שהלבב שלה נלחץ כאב ישן, מוכר. כמעט שהשיחה תתפרק.
אולי, היא הסכימה. אבל לא עוד.
הוא ניסה לחייך, אך נראו שיניים.
את משוגעת, הוא חייך חמור. ומה עם הילדים? לא חושבת עליהם?
היא סגרה עיניים לרגע. הילדים כן, היא חשבה עליהם כל רגע.
הם יראו מה משמעות לכבד את עצמך, היא השיבה.
חח! הוא ניגן בידו. את אגרואיסטית. יש לנו בית, שפע ואת תוותרי על כל זה בשביל שטויות?
היא הביטה בו ולפתע הבינה שהוא באמת לא מבין. בשבילו, כל זה היה “שטויות”.
בשבילך זה כן, היא אמרה. בשבילי לא.
הוא הסתובב, דופק במפתחות על כף ידו.
טוב, תראי. את תתחרטי.
ביום שבו היא חיפזה את הפריטים האחרונים, יעקב שאל פתאום:
ומה, את חושבת שתמצאי מישהו טוב יותר?
היא עמדת ליד הדלת, מרגישה רוח קלה שנשבה מהרחוב על פניה.
יותר טוב? שאלה. אינני יודעת. אבל לפחות מישהו שיראה בי, לא רק בחלל ריק.
הוא לא ענה.
היא יצאה אל הרחוב, הריח של גשם ושחרור מילא את האוויר.
—
שנתיים עברו.
תמר נישאה לאדם שמזיז את שפתיו כל בוקר על הכתף שלה, אפילו כאשר היא מתלוננת על השעה המוקדמת. הוא לחש: “את יפה”, גם כשהיא הייתה בחולצה ישנה, שיער ריסוק, ועיניים עייפות. פעם אחת, כאשר ראו שואב אבק במבצע, הוא חייך וקנה לה זר פרחי פאיוניה רק כי צבע שפתיה הזכיר לו את הפרחים.
היא חזרה ללבוש בושם, לצבוע שפתיים, לבחור שמלות עם כתפיים חשופות, ובכל פעם שהקיפה מבטו של בעלה, בחלומה חיממה כאילו קרח נמס.
ועקב
יום אחד, במקרה, פגשה אותו בקפה. הוא ישב לבד בפינה, שתה קפה והביט בטלפון. לפניו נשכה תמונה של הילדים שלהם שחומה בקצוות, כאילו נגעה בה ידיה לעיתים קרובות.
תמר רצתה לעבור, אך הוא הרים ראשה. מבטיו נפגשו.
והיא ראתה כלום.
לא כעס, לא עצב, לא תסכול. רק ריקנות עמוקה, כמו חלון ריק שבו הוסר כל רהיט מזמן.
הוא הנהן. היא חייכה. נפרדו.
מאוחר יותר, בבית, מחבקת בעלה החדש, תמר פתאום חשבה על הפחד שלה משכחה לבד. עכשיו היא יודעת לא הפחד הוא לבד, אלא הפחד מלהיות תלויה במישהו.
והקב״ה
יעקב לא נישא לעולם. קתרינה, כשיצאה אליו חצי שנה אחרי הגירושין, צחקה ואמרה שיש לה חיים חדשים. הילדים הגיעו לבקר בסופי שבוע, אך בעיניהם הוא קלט מרחק של נימוס.
בלילות הוא שיבק וויסקי, מביט בטלוויזיה שבה אנשים נעים ללא קול.
כי “נוחות” הולכת יחד, והאהבה נשארת.
אך כדי שאַתָּה תאהב, קודם צריך ללמוד לאהוב את עצמך.
