אם הילד יראה כמו ההוא, איני אסכים אתן לו חיים ואז אחזיר את זה! קולה היה שקט וקר, כמעט חסר רגש, אמרה אורלי.
הכול, מותק, כבר מאוחר מדי, תצטרכי רק לחכות לתוצאה, סיכם הרופא, אחרת ייתכן שתישארי ללא ילדים.
אורלי יצאה מהמרכז הרפואי, נחתה על הספה במרפאה כדי לאסוף את עצמה. רצו דמעות מהקיפוח היא הרימה את ראשها וראתה מהחלון איך רוח הסתיו מריצה בלי רחמים את הענפים עם העלים האחרונים.
היא חשבה שהיא בדיוק כמו אותו ענף חסרת שליטה, ושהריון עכשיו חסר תכלית. שלושה חודשים לפני כן היא קיוותה את הילד בכל הלב כמה מהר הכל השתנה.
מאחורי דלת הייעוץ, היא חצתה קוֹלָה של זוג שמח: הגבר חיבק את אשתו, שניהם חייכו. הצלם הזה של האושר רק חיזק את הכאב שלה. אורלי הלכה לתחנת האוטובוס.
כשהגיעה הבסיס של ביתה, נתקעה בחדרה והזדקקה כמעט לשעה של שתיקה. אמא ניסה לשכנע אותה לאכול משהו, אבל בת לא פתחה פיה. ג’וליה פטרית ישבה במטבח, מביטה בחוסר המילים. השקט במגורים היה כבד כמעט.
לאחר זמן קצר אורלי חזרה לשולחן, וישבה מול אמא, והמשיכו לשבת בחשכה כמה דקות.
אם יתנו לו מראה של ההוא, איני אסכים אתן לו חיים ואז אחזיר את זה, חזרה קולה השקט של אורלי.
ג’וליה נבהלה מיד, מילות הבת גרמו לה להתעורר:
זה לא מספיק! לילך, תחשבי לפני שאת אומרת דברים כאלה! כשג’וליה ניגשה לשיחה רצינית, היא קראה לבת בשם המלא.
בחורה חזקה ועצמאית שוותה לו את הילד? מה יגידו המשפחה? העמיתים? איך תמשיכי לחיות? והאם הוא לא האשם? המשיכה ג’וליה.
תתעלמי מהקהל שמזדקק לחסד? קראה אורלי ברעש. בעיניה היה כאוס, עיניים גדולות מביעות פחד, שפתיים רועדות, כתפיים קפלו.
אני ארחם אותך ואעזור, השיבה ג’וליה. ואני לא אאפשר לך לנטוש את נכדך.
את חיה בחסר, משכורת קבועה איננה מגיעה, איך אפשר לעזור? השיבה אורלי.
נשרד, חיזקה האם. בתקופות קשות אנשים שרדו, והיום אנחנו בשלום 1989.
אורלי נשפה נשימה כבדה. היא כבר הרגישה פחד עכשיו, והעתיד היה בלתי נודע. היא לא ידעה שהשנות תשעים יביאו איתן סערה, אבל היום ידעה רק דבר אחד: דני עזב אותה.
הם נישאו לפני חצי שנה, והקשר שלהם התחיל לפני שנה וחצי. לא היה שום סימן רע למזוגל של הזוג הצעיר והיפה.
אורלי זוכרת רגע אחרי רגע את היום שהחלו בו לדלג על השגרה, כשדני חזר הביתה כאדם אחר. הוא ניסה להיות רגוע כמו תמיד, אבל הייתה לו ריחוק, מחשבות כבדות, מבט של אדם שכבר לא מרגיש את האורלי.
הוא כבר ידע שהצלחתה של אורלי היא מה שמדאיגה אותו, ולא היה משאיל ללבו עוד. היא חפשה תשובות במשך חודשים, ולבסוף, כשדני הלך, גילתה את הסיבה.
היא התמודדה עם מצוקת אם של דני, ובכי יחד עם הבן. הסיפור מתחיל כבר בגילים הצעירים של בית הספר. כשדני עבר לכיתה י’ הוא הלך למחנה קיץ של חיילים צעירים מכל רחבי הארץ: טיולים רגליים, אוהלים, והכר את ויקי, נערה מבצעת צבא. הוא התאהב מיד.
שבועיים לא הפסיק לחשוב עליה. אחרי שהפיזו, החליפו כתובות, אבל כשדני עבר לדירה חדשה, הוא איבד את הכתובת ולא קיבל מכתבים. הוא ניסה לשכוח, אבל לאחר שלוש שנים הוא פגש את אורלי, וחשב שסוף סוף מצא אהבה, ובשנתיים הוא נישא וקיבל תינוק.
ויקי חזרה פתאום לחיים. היא גם איבדה את הכתובת, אבל ידעה באיזה עיר גר דני והציגה מודעה בעיתון המקומי. דני קרא אותה, הזמין אותה לבקר, הוציא לה חדר במלון.
רוצה היה לראות את האישה שלא שכח במשך שנים, והמפגש קירב אותם מיד. הוא נאלץ לקבל החלטה קשה לעזוב את אורלי שממתינה לתינוק, ולנסוע עם ויקי.
במקום העבודה של אורלי כולם תומכים בה. עובדת חדשה, שהצטרפה זה עתה, אמרה בעצב:
ילד הוא שמחה, ואני לא מצליחה להסתדר עם בעלי כבר חמש שנים.
בדיוק, עם הבעל, משיבה אורלי בחוסר שביעות רצון. אין לי יותר שמחה מהציפייה לילד הראשון, רק תחושת ריקנות מאחורה.
בבית ג’וליה מנסה לגרום לאורלי להרגיש נוח יותר, לשקוע בכאב ובאכזבה. באחד הימים הגיעה חמותה, נכנסה לבכי. היא באמת רצתה שאביה של דני ויקי והאורלי יהיו יחד.
היא לא חימלה את ויקי, אפילו שהיא לקחה אותו אליה במרחק של אלף קילומטרים. כמובן, ויקי חשבה שכזה היה רצון דני, אבל בעצם דני הלך לבדו, זו הייתה רצונו שלו.
המתח בין שתי סבות עתידיות של הילד, גרם לאורלי תחושה של קושי, אבל גם הקלה מסוימת. הדבר שהפחיד אותה ביותר היה איך היא תראה את הילד.
ומה אם יהיו לו עיניים, אף, ושפתיים של דני ומה אז? להסתכל על הילד כל חייו ולזכור את הבגידה של הבעל? זה היה מה שהפחיד אותה.
כאשר אורלי ירדה מבית החולים, היא לא ציפתה לראות כל כך הרבה אנשים. הייתה שם אמא, ג’וליה, וגם חמותה לשעבר, וירה סרוגייבנה, חברות קרובות עם בעלן, אחות בוגרת עם נערה צעירה וכל הצוות הקטן שלה.
כולם רצו לחבק את הילד. הם קיוו על בריאות לאמא ולתינוק. כשסידרו את הילד בבית, חמותה לשעבר לקחה אותו, חייכה ובכי, ואז לחשלה:
ויקי, דני.
היא חשבה שאורלי לא תשמע, אבל היא שמעה. אורלי התקרבה, לקחה את הילד ואמרה:
הוא לא יקרא דני, אלא יאיר כך ייקרא.
החמות והאם נשפו ברווחה: הכול טוב.
עשרים שנה עברו. בשנת 2010 יאיר למד בתכנית שלישית באוניברסיטה. בביתו גדלו שני אחיות קטנות שאהב עד הלב. כשהיו תינוקות, הוא היה נזיר אמיתי, עזר לאמא והיה מטפלים הראשיים.
ולרי התחתנה חמש שנים אחרי לידת יאיר: בעלה הפך לדוד חם כמעט כמו אבא, ואף קיבל שני בנות נוספות.
ולרי אהבה את ילדה, אבל עם יאיר לא הרגישה קוֹשר. הרגע שבו היא הבטיחה להותיר את הלידה במרפאה אם הילד יהיה דומה לבעלה לשעבר, עדיין מציק לה. לחשוב על זה מפחיד.
דני ויקי, שהיו מאוהבים בטירוף, נפרדו אחרי חמש שנים. ויקי עם בתה לכה לחו”ל. דני נישא שוב, חי די טוב, ומפעם לפעם רואה את יאיר.
ולרי לא מתנגדת, אבל היא זניחה לבעלה לשעבר, אין לה רגשות כלפיו. רק האב הביולוגי של יאיר
תודה לכם על הלייקים והתגובות! קראי בכיף.
