אם התינוק יהיה דומה לחבר לשעבר ויתרתי אתן לו חיים ואוותר! בקול חסר צבע אמרה אורלי
הכל, אהובה, מאוחר מדי, את רק מחכה למועד הלידה, סיכם הרופא, אחרת תוכלי להישאר ללא ילדים.
אורלי יצאה מהמרפאה, ישבה על הספה כדי להתייצב. רצו לבכות משנאתה היא הרימה את ראשה וראתה איך מחוץ לחלון רוחות סתיו קשות מנענעות את ענפי העץ האחרונים.
הרגישה שהיא, כמו הענף הזה, חסרת משענת, ושילוד זה הפך לחסר משמעות. לפני שלושה חודשים בלבד היא חלמה עליו ברצינות והיום הכל השתנה במהירות.
היא יצאה מהייעוץ לפני הזוג הצעיר והמאושר: הבעל חיבק את אשתו, שניהם חייכו. התמונה הכאובה הפכה את הכאב לחריף עוד יותר. אורלי הלכה לתחנת האוטובוס.
כאשר הגיעה לביתה, נעלה לחדר השינה ונותרה שם כשעה שלמה. אימתה הזמינה משהו לאכול, אך הבת לא הרימה מילה. רבקה ישבה במטבח והרהרה. השקט המכביד מילא את הדירה.
לאחר זמן קצר אורלי קמה, ישבה על השולחן מול אימה, והן המשיכו לשבת בדממה זמן מה נוסף.
אם הוא יתאחד בחזותו ויתרתי אתן לו חיים ואוותר, בקול חסר צבע חזרה אמרה אורלי.
רבקה הזדעזעה מייד, מילות הבת חטפו אותה לתשומת לב:
זה לא היה מספיק! רות, תחשבי מה את אומרת! כשניסתה לשוחח ברצינות עם בתה, קראה לה בשם המלא.
בחורה בריאה ועובדת תוותר על ילדה מאיפה זה בא? מה המשפחה תגיד? מה העובדים יגידו? איך תמשיך לחיות? מה האנשים יחשבו? וגם הילד אינו אשמה, האבא הוא החוטא.
לא אכפת לי מאנשים שירחמו לי? צעקה אורלי. ברגע זה היא נראתה כמו חיה שנקועה בפינה. בעיניים חומות גדולות פחד, שפתיים רועדות, כתפיים נופלות.
אנחה אותך ואעזור, אמרה רבקה. ולא אתן לך לזרוק את נכדך או נכדתך
את גרה בעצמך בתשוקה, המשכורת לא מגיעה, איזו עזרה יש?
נשרוד, לחשה האם. בזמנים קשים אנשים שרדו, ועכשיו זמן של שקט שנת תשעים ותשעה.
אורלי השאירה נשימה כבדה. היא כבר חששה, והעתיד היה ערפל ולא נודע. היא לא ידעה שהשנים התשע-עשרה יגלה את קולה הקשה. אך היום ידעה דבר אחד: איתן עזב אותה.
הם נישאו לפני חצי שנה, ולפני שנה וחצי לפני כן כתרגלו. שום דבר לא ניבא אסון לזוג הצעיר והיפה.
אורלי זיכרון בחלקים של היום שבו איתן חזר הביתה כאדם אחר. הוא ניסה להיות נוח, כמו תמיד.
אי אפשר היה לא לשים לב להתרחקותו, למחשבותיו ולמבטו מבט של גבר שאיבד את אהבתו לאורלי.
הוא כבר ידע שהיא מחזיקה בתקווה, וזה היה הדבר שמכאיב אותו ביותר; אחרת היה עוזב מיד. במשך חודש אורלי חקרה מה קרה, ורק כאשר איתן הלך, גילתה את הסיבה.
אורלי התפרקה בבכי כשבאו אמו של איתן, והיא גם בכתה, לא ציפתה למשהו כזה מבנו.
הסיפור נמשך משנות הלימודים. כשאיתן עבר לכיתה י״ב, הוא יצא עם חבורת מטיילים של נוער מכל קצוות הארץ: הלכו לטיולים, חיו באוהלים. שם פגש את מיה, והתאהב מיד.
שבועיים לא התנתק ממנה. לאחר שנפרדו, חילפו כתובות. אבל איתן, כשהולך לדירה חדשה, אבד את הכתובת. ממנה לא הגיעו עוד מכתבים.
מאוחר יותר הוא ניסה לשכוח את מיה, אך התחיל להבין שהיא האהבה האמיתית שלו. שלוש שנים אחרי, הוא פגש את אורלי, חשב שמיה נחלפה, ולשנתיים אחר כך הם חזרו לקשר והחליטו לחכות לתינוק.
מיה הופיעה פתאום. היא גם שכחה את הכתובת, אך ידעה באיזה עיר גר איתן והציבה מודעה בעיתון המקומי. המודעה נגעה לאיתן, והוא הזמין את מיה לעירו ולקח לה חדר במלון.
בראש בראש הוא רצה לשוב אל הילדה שלא יכל לשכוח שנים רבות. המפגש חיזק אותם מיד. ההחלטה הייתה קשה, אך הוא קיבל: לעזוב את אורלי שממתינה לתינוק וללכת עם מיה.
במקום העבודה כולם תמכו באורלי. קולגה חדשה, שזה עתה הצטרפה, ראתה בעצב:
ילד הוא שמחה, ובינינו, עם הבעל, חמש שנים לא נוכל להתחבר.
בדיוק כך אמרה אורלי בטינה. אין לי שמחה מהציפייה לראשון, רק כעס על כך שהשאירו אותי.
בבית, רבקה ניסתה להרגיע את אורלי, למתן את צערה ואכזבתה. מתישהו הגיעה חמותה, בכה והייתה נרגשת שרצונה לראות את בנה איתן ואורלי יחד.
למיה, האישה החדשה של בנה, לא הייתה חסד; היא קיבלה אותו אלפי קילומטרים מרחוק. כמובן שהיא חשבה כך, אבל במציאות איתן הלך בעצמו, כיוון שרצה זאת.
הכאב של שני סביות עתידיות של ילדה, היה קבוע וגם מקל. אך הדבר שהפחיד הכי הרבה היה איך תראה הילד.
אם יהיו לו העיניים, האף והשפתיים של איתן ואז מה? לחיות כל החיים מביט בילדו ומתבונן בבגידת בעלו? זה היה מה שמפחיד אותה.
כאשר אורלי נשארה בבית החולים, לא ציפתה שכל כך הרבה אנשים יפגשו אותה. הייתה לה אמה רבקה וסבתה לשעבר וירה סרגייבנה, חברה קרובה עם בעלה, אחות גדולה עם בת הדוד, וכל הקולגה הקטנה שלה.
כולם רצו להחזיק את הבן בידיהם. כולם שלחו איחולים של בריאות לאמא ולתינוק. כשבבית נחשפו לתינוק, הסבתה לשעבר לקחה אותו, הציצה לנכדו, חייכה ובכרה, ואז לחשה:
איתן רגש.
היא חשבה שאורלי לא תשמע, אך היא שמעה. היא התקרבה, לקחה את הבן באחיזתה ולדברה:
לא זה איתן, זה יונתן כך יקרא לו.
הסבתה והאם נשמו ברפיון: טוב, הכל בסדר.
עשרים שנה חלפו. בשנת 2010, יונתן היה סטודנט בשלישית במכללה. בביתו גדלו שתי אחיות קטנות שאהב עד נשמתו. כשהיו תינוקות הוא עזר לאמא, היה שומרת אמתית.
יאפית נישאה חמש שנים אחרי הולדת יונתן: בעלה הפך לחתן טוב לבנה, כמעט כמו אב, והפך לאב לשתי בנות נוספות.
הבת של אורלי אהבה את יונתן, אך לא מצאה את לבה בנו. הרגע בו היא נשכבה ונתנה את ההבטחה לעזוב את הילוד בבית חולים אם הדומה לבעל לשעבר הוא עדיין מזעזע אותה. לחשוב על כך מפחיד.
איתן ומיה, שלפניו היה אהבה סוערת, נפרדו אחרי חמש שנים. מיה עם בתה נסעה לגלות. איתן נישא שנית, חי חיים נוחים, מפגשים מדי פעם עם יונתן.
יאפית לא מתערבת, אך היא אדישה לגבר לשעבר, לא מרגישה כלום כלפיו. רק האב הביולוגי של יונתן יונתן הוא הכאור.
תודה, קוראים יקרים, על הלייקים וההערות! קריאה נעימה.
