רחל מתפארת בבית שלכם, אני רוצה לראות על מה השקעתם כל כך הרבה כסף, חייכה בחן העליז של לאה פטריס.
ארבע שנים של עבודה רצופה של תמר ויובל בבניית בית דו-קומתי בפרבר של רמת גן. רוב שעות הפנאי הוקדשו לשיפוץ, וכאשר הסתיימה בנייה, עברו סוף סוף להעביר את המשפחה למקום החדש.
תמר, יובל ושלושת הילדים שלהם נחלצו למגורים בבית החדש והחלו לחזות בחיי משפחה מאושרים. הכל היה הולך כשורה, עד שהחלו להופיע הקשיים עם האם של יובל, שלא סברה שהקמת בית היא מטרה מיותרת וכספית.
ברגע שהמשפחה היגרה, קרוביהם קיבלו קריאה לביקור כדי לראות את הבית. במרחק של חודשיים גרו שם כולם, למעט אמא של יובל לאה פטריס.
הקרובים והחברים לא יכלו להסתיר את ההתרשמות מהבית, והידיעה הגיעה גם אל האמא.
ליובל ותמר הבית הוא כמו מסע של אגדה! אמרה אחותה של לאה פטריס. ראית את זה?
עדיין לא, עדיין לא היה לי זמן, השיבה בתענוג מדומה האישה.
בערב ההוא, שלא יכלה לעצור, שלחה תמר לבנה הודעה ובקשה ממנו לשלוח תמונות.
רחל מתפארת בבית שלכם, אני רוצה לראות למה הוצאתם כל כך הרבה כסף, חייכה בחן העליז של לאה פטריס.
יובל שלח ללא היסוס לאמא כמה תמונות. כשקיבלה את התמונות, האם המשפחה הביעה מיד את חוסר שביעות רצונה:
מעניין למה אף אחד לא מזמין אותי לבקר? כל המשפחה כבר ביקרה, ואני לא
אולי בגלל שהאמנת שאנחנו מתעסקים בבינוי ולא בבזבוז? נזכר יובל.
אה, עכשיו מזכיר! מי שמזכיר את העבר, עיניו יכבות, חייכה לאה בריחוק.
ומי ששוכח, שני עיניים, סיים יובל במלוא הרצינות.
כדי שלא יישאר המוקד על כך, חזרה לאה לפנות לנושא הבית.
שלחי לי הודעה עם הכתובת, אני רוצה לבוא, דרשה בקול סמכות.
יובל קיבל את הבקשה, וביום הבא הגיע לאה לביקור.
תמר, שלא קיבלה מהבעל שום התרעה על ביקור האם, התפעלה משובש.
יובל, איך שלא ידעתי? שאלה תמר במבט מתפלא.
לא חשבתי שהיא תגיע כך מהר, השיב יובל מבולבל.
לאה הגיעה עם מתנות לשמחה של הנכדים; בדרך עצרה בחנות וקנתה שלוש חטיפי שוקולד, שמחשיב תמר.
התנהגות האם לא הפתיעה את תמר, שכן היא מעולם לא חיפשה קשר עמוק עם הילדים.
לאה הסתכלה בחומרה על הבית מבחוץ ומבפנים; הפנים שלה הראו שהיא לא מרוצה מה שנראה.
יובל לא הצליח להבין מיד מה בדיוק לא אהב. ההבנה באה אליו רק אחרי שהאורחת ישבה לשולחן ושתתה שני כוסות שמפניה.
למה אני צריכה לחיות בדירה קטנה כמו זקנה, והאישה הזאת גרה בבית גדול כמו מלכה? הקשת לאה בפנייה נוקבת.
מה הבעיה בדירה? זוכרת שמכרת את הדירה החד-חדרית הישנה, קיבלנו כסף וקנינו דירת שני חדרים? בנוסף, אני מעביר לך כל חודש שבעת אלף ושש מאות שקלים. מאיפה אני זקנה? הגב יובל בקול מתחרט.
חושבת שלא מודה לי על זה? תודה! אבל גם אני רוצה לחיות בבית! המשיכה לאה בתסכול.
אמא, כל המשפחה רצתה לבנות את הבית של החלומות שלנו, ובנו אותו. מה תפקידך כאן? ניסה יובל להסביר.
מה אומרת “תפקידי”? האם אני לא היא שגידלה אותך? האם אני לא ראויה למעט פינוק? למה אינני מוזמנת? נלחמה לאה.
תמר, שחשפה את העניין, קראה בחשש:
יובל, ההסברים שלך חסרי משמעות. היא רק מקנאה באושר שלנו ובבית החדש. היא רוצה רק להרגיש עליונה
יובל הביט באשתו, מבין את תקפות הטענה, אך עדיין הרגיש אשמה כלפי אמו.
קשה לי לשמוע את זה, אמא, בכנות. בנינו את הבית בשבילנו. יש לך דירת שני חדרים טובה שבה את חיה בנוחות
חיי בנוחות? תן לאשתך לחיות שם, בריאות, ואני כאן אהיה המלכה! נגנה לאה בקול רהוט.
המילים של האמא לא התאימו לשום מסגרת; הן עוררו בתמר קנאות וחוסר חביבות.
רואה, יקירי, איך לאה מביעה תודה על העזרה שלנו? היא תובעת תמיד, מתרשעת, מבקרת ומקטינה את מקומי במשפחה
במקום לתת תשובה, לאה נחתה בקול רם, גלגלה את עיניה אל בקבוק השמפניה והמשיכה לשתות.
כדי לדבר ברצינות עם אמה, קרא יובל אותה למרפסת.
אמא, במלוא כנות, קשה לי לסבול את הלחץ והאכזבה הקבועים שלך. את לא סבתי אהובה, והאופי שלך הופך את הקשר איתך לבלתי נסבל. אוליה והילדים מנסים להימנע ממך, ולכן לא אפשרי לשקול מגורים משותפים או למסור לך את הבית.
אה, אני סבתא רעה? אולי פשוט אינך יודע איך למקם סבתא? חייכה לאה בחמימות מרוכזת.
הקשיבי לי היטב, אמא. הבית שלנו הוא סמל לאושר המשפחתי, ואני לא ארשה לך להרוס אותו!
למה אני צריכה להרוס? זה רק דעת של האישה שלך, נכון? אני כבר מבינה שהרגשות שלי כאן לא מעניינים אף אחד! כולם חפים מפשע, רק אני אשמה! הוציאה לאה מבט קפדן ונשכה את השפתיים. שמעתי אותך, אל תדאג! הוסיפה, ובדמעות רועמות הזמינה לעצמה מונית.
חצי שעה לאחר מכן, האישה הכועסת והמוקפדת עזבה את הבית הדו-קומתי מבלי להיפרד מאף אחד.
מאותו רגע, הקשר בין יובל לאמא הפך למתוח. היא לא הייתה מוכנה לסלוח לו על כך שהעדיף את אינטרס המשפחה על פני שלה.
חודש עבר, ואז היא התקשורת בטלפון עם יובל והחלה בריב ענק.
מתברר שהיא תכננה למכור את דירת שני חדרים שלה כדי לקנות בית לעצמה. היא אפילו מצאה קונים, אך כשהגיעה לשלב הסגירה, נודע שהבעל של דירתה הוא יובל.
מרמה! מכרת את הדירה הישנה והעברת לי את החדשה! קראה לאה בצעקה. אתה לקח אותי בלי כלום!
אולי כי הוספתי הרבה כסף כדי לקנות את הבית הזה? האם היה לי זכות לעשות זאת? שאל יובל בחזרה.
הכל נלקח! הכל! נאנחה האמא וקיללה את הטלפון.
מאותו רגע לא חזרה לגעת במחשב, וכל ניסיון של יובל ליצור קשר נזנח בעיקשות.
אם אתם רוצים עוד סיפורים מרתקים, עקבו אחרי העמוד שלנו! השאירו תגובות, רגש והעבירו לייקים.
