היום, 12 ביוני 2026
הקמתי עצב בלילה, באמצע השינה, והרגשתי ריקנות חמה לידי. המיטה הייתה ריקה, והחיפוש אחרי חיבוקו של אורי בעלי, הרגיש כמו הליכה בחושך.
הקול שלו לא חזר, ולא היה סימן שהוא חוזר למיטה עוד חצי שעה. הלב שלי הופיע בקצב חירש, ותשאלתי את עצמי: “האם קרה משהו? האם הוא חולה?” ניסיתי להרגיע את עצמי, לחשוב שאולי קם משנת פגרה ועתה מטפל במטלה כלשהי. אבל האישקט לא נעלם.
במקום להמשיך לדאוג, קמתי בעדינות, פתחתי ברכות את דלת החדר וגברתי ברגליים על קירות המטבח. לפני שהגעתי למרחק של כמה צעדים, עצרתי. שמעתי קולו של אורי מדבר בטלפון. הרמקול היה פתוח, והוא דיבר בקול גבוה, כך שהצלילים הגיעו אליי בבירור.
אהובה שלי, כבר הזמנתי כרטיסים לישראלהיה קולי של אורי, מלא ציפייה. נמשיך לחופשה בלתי נשכחת בטורקיה, ולא נגלה לשום אחד.
הרגשתי שהאדמה נושבת מתחת לרגליי. עולם שלם של שנים יחד תכניות, שמחות וכאבים משותפים נמס ברגע. איך הוא יכל?
חזרתי לחדר, ישבתי בחושך והדמעות גלשו על לחיי. הלב נקרע משבר, בתוכי נוצר תערובת של כעס, תחושת פגיעה ויוגון.
באותו הרגע קיבלתי החלטה. חזרתי לארון, התחלתי לארוז את בגדי אורי במזוודה. כשהוא חזר לחדר, מצא אותי עם המזוודה ושאל:
מה קורה?
הורדתי את מבטיי, מלאות תסכול ונחישות, ועניתי:
ארזתי לך את המזוודה אמרתי בקול רגוע כדי שתיקח אותה איתך לטורקיה.
על מה אתה מדבר? אמר אורי בחיוך לחוץ.
אל תתיימר, ארז. שמעת? שמעתי את שיחה שלך במטבח.
הוא רעד, ידיו רעדו, ניסה להגיב, אבל השתקתי.
תשלים את מה שנשאר לבד, ועכשיו קח את המזוודה ולך למלון או לכל מקום שתרצה. אחרי “חופשתך”, אל תחזור.
הלילה הזה שינה את חיי לחלוטין. אחרי שהוא יצא, חזרתי למיטה, אך ידעי שלא אשן עוד. המחשבה שמישה לי: הכל ישתנה, לא יהיו עוד אשליות, לא יהיו עוד כאבים משקרים. סוף סוף חופשתי.
השיעור שלמדתי: כאשר האדם שביט בחיי מתנהג בחוסר כנות, עלי לשים גבולות מיידיים, לשים קץ לשקרים ולהציב ערך של כבוד עצמי לפני הכל.
