מירית, בן כמה את? שאל בקול רך אביך. יש לי תחושה שאת לא בתוכנית הראשונה באוניברסיטה, אלא בכיתה הראשונה. לא משנה כמה אהבה, צריך לכלול מגורים, צריך אוכל כל יום, צריך. לאן אתם ממהרים? מחר מתכננים להתחתן, מה הרצון שלכם? אף אחד לא מתנגד לאורן, שיבוא, ניפגש, נדבר, ניפגש עם הוריו האם אני אומר נכון?
דוד, תבוא בקרוב? התקשרה רחל לבעלה מהעבודה.
בקרוב. כמעט סיימתי, ענה הוא.
אז תזדרז, אל תתעכב! השיחה כאן מתבקשת, פתאום אמרה האישה.
משהו קרה? תלהב דוד.
האמת עדיין לא קרה, אבל צריך לדבר, רחל הייתה מודאגת, אף על פי שהכל עדיין נראה רך.
כעשרים דקות הלהט של המשפחה כבר חזר לדירתו.
מה קרה כאן? שאל באזהרה את רחל.
תתלבש, רחץ ידיים, אין צורך לשים קץ לכל היקום, נשקה אותו והניפה בעדינות לכיוון חדר האמבטיה.
הוא סיים את ההכנות, החליף לבוש, יצא לסלון.
בואו, הובילה רחל אותו אל חדרה של הבת. מירית ישבה על הספה, עיניים אדומות מדמעות.
מה קרה? ניסה דוד לשמור על שלווה.
שאלי את בתך, חייכה רחל, תגידי לאבא מה חשבת!
מירית הסתכלה בחלון, לא רצתה לחשוף את הבעיות.
טוב, בנות, חבט דוד בחוזק על השולחן, או שתספרו לי בלי רעש ובלי הפתעות, או שתפתרו בעצמכן, ואני אחזור למנוחה אחרי העבודה!
אנחנו כאן מתכננים נישואין, השיבה רחל בציניות חדה, היום, בלי דחייה!
איך זה? תמה דוד במבוכה. עכשיו? עם מי?
מאחר שמירית השתתקה, נאלצה רחל להמשיך:
אתה זוכר את אורן לוי, שהיו באים לאחרונה הרבה?
אה, נכון אז מה, בת?
מירית המשיכה לשתק.
טוב, יקירתי, קבלי את המשחקים האלה, אמר האב ברצינות, האם עליי לרקוד לפני שאת חושפת משהו?
אנחנו אוהבות זה את זה! פתאום הכריזה המישהה, הוא הטוב ביותר, ונלך לחתונה!
סוף סוף יש כמה פרטים, נאנח ראש המשפחה, הוא לומד איתך?
כן, באותה קבוצה.
קורס ראשון, קיבל דוד ברוח של ספק, ילדים
אנחנו לא ילדים! קראה בתו, אנחנו כבר שמונה עשרה, בגיר!
טוב, אם אתם בגיר, נדבר בגיר, אמר דוד.
לא רוצה לשמוע! עכשיו יתחילו: «אתם עדיין צעירים, חכו, תבדקו את הרגשות», כל השטויות האלה. אנחנו מבינים, יש לנו רגשות! אתם רוצים להרוס את הכול!
יקירתי, אינני רוצה להרוס אף אחד, נאנח האב, עייף, רק רוצה להבין הכל. אז אתם אוהבות זה את זה, נכון? המירית הניד ראשו בחוצפה. זה משמח. ואתן מתכוונות להתחתן? שתיהן?
אבא, אל תנסה לפגוע באורן. גם הוא רוצה שנעלה על המשמרת.
יפה, יש רצון. איפה תגורו, באיזה משאבים? חשבתן על זה?
זה לא חשוב! אם אנחנו אוהבות אחד את השני, כל השאר אינו משנה! קראה בתו בתשוקה.
מירית, בן כמה את? שאל שוב האב ברוך, יש לי תחושה שאת לא בתוכנית הראשונה במכללה, אלא בכיתה הראשונה. אין זה משנה כמה אהבה, צריך מקום למגורים, צריך לאכול כל יום. לאן אתם ממהרים? מחר מתכננים להתחתן, מה הרצון שלכם? אף אחד לא מתנגד לאורן, שיבוא, ניפגש, נדבר, ניפגש עם הוריו האם אני מדבר נכון? פנה אל רחל.
כן, זה נכון, יקירי. אבל יש ניואנס יש למהר.
האם אורן נקרא לשירות?
לא, זה לא שירות, ולא אורן. מירית, למה את שותקת, האם עלי לדבר?
אני לא שותקת, טנקה בת בתקיפות, לנו עם אורן יהיה ילד.
אהה, נבהל דוד, ומה אתם מתכננות לעשות?
להתחתן! להרות! ואל תחשבו שאני אתנגד! הילד שלנו ייוולד!
נו, תירגעי! אף אחד לא מנסה לשכנע אותך, צריך לחשוב בעצמנו. אומרת, האם הוריו של אורן יודעים?
הוא היום הסכמנו שכל אחד היום ידבר עם הוריו
ומה? הוא עדיין לא חזר עם תוצאה?
לא
כשיתקשר, תגידי לי. ובינתיים תן לי לאכול, אחרת אחסר עם הרעיונות שלכם.
הוא ובת זוגו הלכו למטבח, רחל חיממה במהירות ארוחה והניחה צלחת לפניו.
ומה נעשה? שאלה בשקט.
לא יודע עדיין. בואו נחכה מה יאמרו הוריו, אולי נגיע להחלטה משותפת
אחרי שסיימו לאכול, הגיע חדשות קשות מאורן: הוריו מתנגדים בתוקף, הייתה ויכוח קשה שהסתיים בטורד.
עוד רבע שעה אחרי, מירית יצאה לסלון עם הטלפון והקפיצה, סגרה את המיקרופון ואמרה בחשאי:
אמא של אורן רוצה לדבר איתכם
רחל הציגה ידיים מצולבות:
יקירי, תדבר, אני לא יכולה
דוד נזף באישה, אך לקח את השיחה, הפתיע קול רם, ואמר:
אלו, שלום, אני דוד כהן, אב של מירית.
לירית, אם של אורן. בננו היום הודיע שהוא נפגש עם בתך, וכפי שמראה המצב הוא כבר עבר למשהו גדול ויש לו תוכניות גדולות. אתם יודעים?
כן, דיברנו עם מירית.
טוב, אני מבקש שתדעו שאנחנו מתנגדים בתוקף לתוכניות אלו, היא אמרה בנימה מרושעת, תכניות! בננו צריך ללמוד, לקבל מקצוע, לבנות קריירה. נישואים בקורס הראשון וילד אינם בחזוננו.
גם הנישואים המהירים של בתנו לא היו בחזון שלנו. אבל למירית יהיה ילד, של בנכם, בין היתר. מה תגידו לעשות?
זו בעיה שלכם, דוד כהן. ראשית, אינני בטוחה שזה הילד של אורן. שנית, אפילו אם זה כך, ההתעקשות על נישואין מיידיים לא תצליח. אני חושבת שכל בת, כמו כל בחורה, רוצה נישואין, ובעיקר כשאורן ממשפחה טובה, בעל דירה ומצב, אז, מבחינתי, אני מבינה, אבל אמא תעשה הכל כדי שלא יטרידו את בנה. גם בעלו מסכים. דיברנו עם הבן, הוא הסכים עם הטיעונים שלנו, ומבקש להעביר לבתכם שלא יטרידו אותו יותר. הוא יעשה מה שרוצה, יליד או לא זה לא ענייננו. ביי.
צלילים קצרים של רינגטון. דוד הסתכל בחשש על האישה, וענה בחשכה:
כולם שמעו? בקיצור, נולד ילד הילד אינו אשם שהאב שלו רשע. אין בעיה. יגיע זמן, נשתמש באקדמיה, נחזור, אתה לא הראשונה ולא האחרונה. נתמוך כלכלית, נשב עם הילד. ועם אלה נסתדר. רשע! אני לא, והבית לא שלי. הכל, תירגעו, בואו בכי אם רציתם, אבל לא זמן רב. נצליח!
הוא קרא לאישה ושאל:
קחי היום את מירית לביתך, שלא תעשה שום קונספירציה. דברי איתה, הרגיעי אותה. אני אשכב בחדרה.
כעת שעה בחשכה נשמעה פעמון בדלת.
מי זה מביא חדשות קשות? רעם דוד, ויצא לפתוח.
לאחר זמן קצר חזר לחדר עם צעיר.
אורן! מירית קפצה אליו, הגעת אליי?
כן, אחרי אותך. דוד כהן, רחל, באתי לאסוף את מירית.
לאן?
עדיין לא יודע. כנראה נשכיר דירה. אנחנו בגירים, אז אל תפריעו לנו! תנוסי איתי? שאל הוא.
בטח! לאן שתרצו!
חכו, הדוד הרים יד, כמה שאלות לעיתונאים. אמא שלך אמרה שהמשפחה כולה נגד החלטתך, וכן אתה.
לא בדיוק, דוד כהן. זה אמא שהחליטה. האבא תומך מראש, הוא השתמש במילה נדירה באופן טבעי, ואנחנו רק נראים כאילו אנחנו משכנעים אותו. אחרי זה לקחתי ארנק, דרכון וכרטיס אשראי, והנה אני כאן.
מעניין! דוד התפלא באושר. עכשיו אתה רוצה לשכור דירה, באיזה משאבים?
חסכתי קצת, עובד בערבים, יש לי בלוג ועוקבים, ערוץ משלי. לדיירות ולמזון זה יספיק למספר חודשים, ואחרי זה אוכל להרוויח יותר.
טוב, טוב מה אומרת רחל, נשלח את הבת? אדם צעיר אינו פשוט כפי שחשבנו.
לא יודעת, שמעה רחל בכתף, לאן, כשנראה בלילה
נכון, לא תוציאי אותה בלילה. עכשיו נגלה החלטות. אתם מתכננים נישואין?
כן! ענו שניהם בקול.
והילד?
אותו תשובה.
אז נשתף אתכם, אבל עם כמה תנאים. ראשון תנסו לתקן את הקשר עם ההורים, ואתה, מירית, תתמכי בו. אורן נשאר אצלנו, לא הולך לשוטט בלילות. נשקיע במרפסת, אתה אורח, חבר של הבת. תודיעי לחברים שאת שוהה אצל חברים. אחרי זה תכין אותם למציאות הקשה, בלי ריבים. למידה חייבת להמשיך! במיוחד לך, הוא הורה לאורן, מירית תיכנס לחופשת לידה, אחר כך תדביק. אנחנו נעניק תמיכה כלכלית ונשב עם הילד, אבל לא נעבוד במקומכם. השכרה תישאר שקטה, צריך לחסוך. אחרי זה אפשר לחגוג. אתם מסכימים?
כן, ענה אורן בלי היסוס.
אבל רציתי חתונה אמיתית, עם מצפה, לימוזינה, אורחים, נאנחה מירית.
לא עתה! טען החתן. נחתום בשקט, ולאחר שנה-שנתיים נחלום בחגיגה.
כמו שאתה אומר
טוב, הילדים, התוכניות ברורות, המשימה נקבעה. ננחל לילה, ונקם בבוקר.
רחל עצרה את דוד כשהוא נכנס למטבח לשתות מים.
תן לי לשאול, למה המשכת בלימודים?
פתאום? אחרי השיחה עם האמא שלו הרגשתי רעם. אז הגיע האחיין, והבנתי שהוא גבר אמת, לא נשאר מאחור, לא עזב אהבה. אפשר לתת לבתך לחתן!
תמיד צודקת, אהובי! נשקה דוד, והחל לחלק את המיטות.
כך, כשמתבונן בזיכרונותיי, אני רואה איך האהבה, ההתרגשות והמתח של אותו היום צפו בחיי המשפחה שלנו, כמו סערת חול בחול הצפוני של ישראל. זיכרון זה נושא בתוכו לקחים של אחריות, של עומס נבוכים ושל תקווה של דור חדש, שנולד בין מסורת מודרנית למאבק על עצמאיות.
