נוגה, כמה חייך? שאל בקול שקט אביך, דוד כהן. לי יש תחושה שאת לא בתוכנית הראשונה באוניברסיטה, אלא בכיתה א’. לא משנה כמה האהבה עמוקה, צריך מקום לגור וצריך לאכול כל יום, נכון? למה אתם ממהרים? מחר מתכננים להתחתן, מה רצונכם, חפצים נואשים? אף אחד לא מתנגד לאורן, תנו לו לבוא, ניפגש עם הוריו ונשוחח האם אני מדבר נכון?
דוד, מתי תחזור? שאלה גילה לוי, מקללמת באלפון לעבודה.
בקרוב. כמעט סיימתי, השיב.
ואל תתמהמה! יש לנו משהו לדבר עליו, קראה פתאום אשתו.
משהו קרה? נבהל דוד.
איך אומר עדיין לא קרה, אבל צריך לדבר, חייכה גילה, מתוחה, אך נראה שהכל עדיין בשליטה.
כעשר דקות אחרי כן, ראש המשפחה חזר לדירתו.
מה קרה כאן? שאל בעדינות את גילה.
תחליף בגדים, תרחץ ידיים, אין צורך לזרוק הכל ולחסוך את העולם, נשקתה למעלה וקידמה אותו לכיוון חדר האמבטיה.
הוא השלים את הטיפולים, החליף בגדים ויצא אל הסלון.
בואי, הובילה גילה אותו לחדר של בתם. נוגה ישבה על הספה, דמעות אדומות בעיניים.
מה קרה? ניסה דוד לשמור על רוגע.
שאלי את בתנו, חרגה גילה, תגידי לאבא מה חשבת!
נוגה הסתוותה, הפנתה מבטה לחלון, מסרבת לדבר על בעיותיה.
טוב, בנות, פטפט דוד וקפץ בידו על השולחן. או שתספרו לי בשקט, בלי קריאות ותרגזות, או תדאגו לבד, ואני אלך למנוחה אחרי העבודה!
אנחנו כאן מתכננים נישואין, הוסיפה גילה בטון מריר, בדיוק היום, בלי דחייה!
איך זה? התעניין דוד במופתע קצת. אתם מתכוונים להתחתן? עם מי, אם זה סוד?
מאחר שנוגה נשארה בשתיקה, נאלצה ההורה לשאול שוב:
מזכרת של אורן קטמן, הוא בא לבקר לעתים קרובות לאחרונה?
אה, נכון נכון, בת?
נוגה המשיכה בשתיקה.
אז, אהובה שלי, תסיימי את המשחקים האלו. מה, אני אמור לרקוד לפני השערות כדי לגלות משהו? אמר דוד ברצינות.
אנחנו עם אורן אוהבים זה את זו! הכריזה פתאום נוגה. הוא הכי טוב, נשתבע!
טוב, לפחות יש הבהרה, נשף דוד, הוא לומד איתך?
כן, באותה קבוצה.
שנה ראשונה, אמר דוד, מבולבל או נואש, ילדים
אנחנו לא ילדים! קראה נוגה. אנחנו בגיל 18, בוגרות!
אם אתם בוגרות, אז מבוגרים, נכון? נדבר כמו מבוגרים.
אני לא רוצה לדבר! עכשיו יתחילו עם: אתם עדיין צעירים, חכו, תבחנו את הרגשות, וכדומה. אתם מבוגרים, חכמים, מצפונים, לא מבינים את הפשטות: אנחנו מאוהבות! אתם רוצים להרוס את זה!
אני, בתי, לא מתכנן להרוס דבר, נשף דוד עייף, אני רוצה להבין הכל. אז אתם אוהבות זה את זה? נוגה חייך בחוצפה. זה מרגיע. ואתן רוצים להתחתן? שני הצדדים או רק את?
אבא, אל תנסה לפגוע באורן. גם הוא רוצה שנינשא.
טוב, מזל טוב. יש לכם רצון. איפה תגורו? מה יכסו? חשבתם על זה?
זה לא משנה! אם אנחנו אוהבות אחד את השני, הכל אחר כך! קראה נוגה בתשוקה.
נוגה, כמה חייך? שאל בקול שקט דוד שוב. לי יש תחושה שאת לא בתוכנית הראשונה באוניברסיטה, אלא בכיתה א’. לא משנה כמה האהבה עמוקה, צריך למקום לגור ולמזון. למה אתם ממהרים? מחר מתכננים להתחתן, מה רצונכם, חפצים נואשים? אף אחד לא מתנגד לאורן, תנו לו לבוא, ניפגש עם הוריו ונשוחח האם אני מדבר נכון? הוא פנה לגילה.
בהחלט נכון, יקירי. יש רק פרט יש למהר.
מה, אורן הולך לשירות צבאי?
לא, לא לשירות, ולא הוא. נוגה, למה את שותקת, האם אני צריך להשמיע הכל?
אני לא שותקת, קראה נוגה בקול כועס, יש לנו תינוקת עם אורן.
אה? התפלא דוד. ומה תעשו?
נינשא! נוליד! ואל תנסו למנוע זאת! הילד שלנו ייגיע!
תירגעי! אף אחד לא מנסה לכפות עלייך, צריך רק להבין. האם הוריו של אורן יודעים?
הוא היום הסכמנו שכל אחד מדבר עם הוריו היום
ומה? הוא עדיין לא חזר עם תשובה?
לא
טוב, ברגע שיתקשר, תגידי לי. ובינתיים תביא לי ארוחת ערב, כי עם כל ההתרגשות אוכל רעב.
הם הלכו למטבח, וגילה חיממה במהירות ארוחה והניחה צלחת לפני דוד.
ומה נעשה? שאלה בחשש.
לא יודע עדיין. בִּמְאוֹר, נחכה לשמוע מה אומרו הוריו, אולי נגיע להחלטה משותפת
רק כשהסתיימה הארוחה, נודעה חדשות קשות מאורן: הוריו נוקשים והיו משא ומתן שהסתיים בריב. עניין רע…
כעשר דקות אחרי כן, נוגה יצאה לסלון עם טלפון והכריזה בשקט, סוגרת את המיקרופון:
אימו של אורן רוצה לשוחח עם מישהו מכם
גילה הציבה את ידיה מצומדות:
יקירי, תדבר, אני לא יכולה
דוד פנה בבקייה אל אשתו, אבל לקח את האוזנייה, העלה את השמע וקיבל את היד על השפתיים.
אלול, שלום, אני אביה של נוגה, דוד כהן.
לירז, אם תקשיבי, אמא של אורן. בננו היום אמר שהוא נפגש עם בתכם וכבר עברו לשלב הבא. יש תכניות גדולות. את יודעת?
כן, דיברנו עם נוגה.
טוב, נאמר שאנו נוקשים בתכניות אלו, אמרה בקול ריווי, תכניות! בן שלנו צריך ללמוד, להתמקצע, לבנות קריירה. נישואין בקורס הראשון, ובמיוחד ילד, אינם חלק מהתכניות שלנו.
אפילו נישואין מוקדם לא היה בתכניות שלנו. אבל נוגה בהריון, מה תעשו?
זאת בעייתכם, דוד כהן. ראשית, אינני בטוחה שהילד הוא של אורן. שנית, אפילו אם זה כך, תכנית נחתן מיד כי אני בהריון לא תעבור. אני חושבת שכל בת רוצה נישואין, במיוחד כשאורן מגיע מרקע טוב, עם דירה ומעמד, ולכן, כמו אם, אעשה כל שביכולתי כדי שלא תפריעו לבנו. זה גם הדעה של בננו, והוא מסכים, ומבקש להעביר לבתכם שלא להפריע לו יותר. הוא יעשה מה שהוא רוצה, ילד או לא, זה לא ענייננו. בברכה, להתראות.
הצלצול הקצר עבר. דוד חיבר מבט כבד על משפחתו ואמר בקול כבד:
כולכם שמעתם? בקיצור, נולד הילד הוא לא אשמה שהאב חוסר ערך. אין בעיה. יגיע זמן, תקחו תואר, תחזרו, אתם לא הראשונות ולא האחרונות. נעניק תמיכה כלכלית ונשב עם הילד. עם השורדים נפתור. חמורו!
הוא השתיק את אשתו ולחוש בקול:
הביאי היום את נוגה הביתה, אל תתן לה לעשות שום שטות. דברי איתה, הרגיעי אותה, ואני אשכב בחדרה.
בעוד שעה נשמעו דפיקה בדלת.
מי מגיע? גרגר דוד בקול מתוסכל, ויצא לפתוח.
בקרוב חזר לחדר הסלון יחד עם צעיר.
אורן! קפצה נוגה אליו, באת אליי?
כן, אליך. דוד כהן, גלילה, באתי לקחת את נוגה.
לקחת לאן?
עדיין לא יודע. כנראה נשכור דירה. אנחנו בוגרים, אז אל תפריעו לנו! תלך איתי? שאל אורן.
בטח! לכל מקום!
חכו, הרים דוד ידו, כמה שאלות לעיתונאים. אמא שלך אמרה שהמשפחה כולה נגד ההחלטה שלך, כולל אותך.
לא בדיוק, דוד כהן. זאת אמא שהחליטה, והאב מסכים, אמר אורן במבט רציני, ואני רק מעוניין להסביר. לקחתי ארנק, תעודה וכרטיס בנק, והנה אני כאן.
מעניין! דוד נבהל בחיוך. עכשיו רוצה לשכור דירה, באיזה כסף?
חיסכתי קצת, עובד בערבים, יש לי בלוג עם מנויים, ערוץ יוטיוב, יסתפק לי כמה חודשים לשכירות ואוכל, ואחר כך אפריק יותר.
טוב, טוב מה אומרת גילה? נשלח את בתנו?
אינני יודעת, השיבה גילה בהיסוס, לאן, בלילה?
נכון, בלילה לא משאירים. בואו נבהיר. אתם מתכננים נישואין?
כן! השיבו שניהם יחד.
וילד?
אותו תשובה.
אז אנחנו תומכים, אבל עם תנאים. ראשית, תנסו לתקן את הקשר עם ההורים, וניגש אליך, נוגה, לתמוך. אורן יישאר אצלנו, לא יזוז בחשאי. נניח לך מקום בסלון, אתה אורח, חבר של בתנו. תגיד לחברים שאתה שוהה אצל חברים, ולא תיצור ריבים. המשך ללמוד! במיוחד אתה, הצביע על אורן, נוגה תעבור לחופשת לידה, ואז תמשיך ללמוד. נעניק תמיכה כספית, נשב עם הילד, אך לא נעבוד במקומך. אל תבזבזו כסף על אירוע רועש נשמור על כספים. אחרי זה אפשר לחגוג כראוי. האם אתם מסכימים?
כן, ענה אורן בלי היסוס.
אני עדיין רציתי חתונה גדולה, עם פטיו, לימוזין, אורחים, אמרה נוגה מאוכזבת.
לא זמן עכשיו! ניסה האורח. נעשה נישואין בשקט, ולאחר שנה-שתיים נחליט על החגיגה.
טוב, מה אתה אומר
הכל מובן, המשימות ברורה. נשתחרר למחר בבוקר.
בינתיים, גילה חטפה את דוד כשהוא הלך למטבח לשתות מים.
שמע, רציתי לשאול, למה שינוי פתאומי בלימודים?
פתאום? אחרי השיחה עם אמא שלו, הרגשתי רעד. ואז הגיע הילד, אותו חשבתי שמא הוא רק בן של אמא. הוא ממש היה גבר, לא ויתר, לא עזב את האהובה. בשביל זה אפשר להעניק לכלתך נישואין!
יש לך תמיד צדק, אהובי! נשקתה והמשיכה להקצות את המיטות לכל.
כך הסתיימה ההרפתקה, עם תקווה לעתיד, וקול של זיכרון מתנגן במרחב של הבית הצפוני בתל אביב, שם הימים עברו והסיפורים נכתבו על פי לבבות שמחפשים אהבה, אחריות ושלום.
