היי, מה קורה? אני רוצה לספר לך את הסיפור של תמר, בדיוק כמו שסיפרתי לחברות שלנו, אבל עם ניחוח ישראלי.
החיים טוֹסְטוּ כמו שעון קיר לגדל בן, לבנות בית, להיות ליד בעל האהוב. תמר בחרה במייקל מבין כל הבנים רק הוא היה לה קרוב ללב. אחרי שחזר ממילואים, הם נישאו. זמן קצר אחרי החתונה נולד להם בן ארי. כשהבטן של ארי גדלה, תמר התחילה לחלום על בת.
מייקל, נסיים לבנות את הבית ונקבל בת. יהיה לנו בית אמיתי, אגדה משפחתית, היא אומרת לעיתים קרובות.
מייקל רק מחייך ומנה ראש. הוא גם מוכן להיות אב שוב, אפילו מחר. כמה פעמים, כשהוא תופס את ארי על הכתף, הוא הולך בגבול היישוב, מברך כל שכן שעובר.
אולם, בחורף אחד, שלג סגר את הכבישים והסופה נמשכה. תמר מביטה דרך החלון, מחכה לבעלה שיחזור. מייקל לא הגיע. באותו היום בעבודה קרה תאונה קטלנית, והוא הלך לעולמו.
הזמן מרפא, אמרו השכנים לתמר. את לא לבד. תבכי, ותזכרי שהשנים יעברו וימצאי מישהו חדש.
תמר הקשיבה בשתיקה, אך הדמעות נגמרו וזה היה אפילו יותר כואב. עבר שנה של עצב. המשבר הכלכלי גרם גם למשפחות החזקות להיסדק. בשכונה לא משולמו משכורות חודשים. רק אלו שהיו עם אדמות לא חששו מהעבודה הקשה.
תמר הרגישה את העומס. ארי הלך לבית הספר, צריך לבגוד, להנ shoes, ולהאכיל. זה ביקש לשתול את הגינה במלוא הכוח, כדי שבסתיו יהיה מה למכור בשוק.
תמר עבדה בגינה עד הלילה. הידיים נעשו קשות, החיוך נעלם ונשמתה נראתה כקפואה.
קח דלי, סני! צועקת היא כשסני מנסה לברוח אל החברים. תעשה שיעורים?
סני קולט את הדלי בשתיקה, וזוכר איך היה עם אביו הכול היה טוב, ואמא שמחה וטובה.
בלילה תמר מתבכעת, מתחרטת על התוקפנות כלפי האחיו. בבוקר היא מתעוררת קפדן וחסר רחמים.
יום שבת, חזרו לחייה חברותיה רונה ודליה. לפני כן, תמר לא הייתה עם חברות, כי מייקל מילא את כל הצרכים החברתיים שלה. עכשיו, חברות המפרידות מבקרות לעיתים ותכף “במזגת תה”. אבל ברור שהקפה הוא רק תירוץ.
הבוקר התחיל כמו תמיד. תמר קמה בלי מבט במראה, יודעת שהפנים שלה נראית מקומטת. היא מזינה את החזיר, ממלאת קמח לתרנגולות, שוטפת כלים, ומורה לסני להתרחץ ולרוץ לבית הספר.
בערב תמר לא ציפתה לאורחים, אך ידעה ש”אחד מהקבועים” עלול לבוא. היא לא מפחדת מההזמנות בא אם יגיע, טוב, אם לא לא נזכיר אותו שוב. הגברים מבינים מהר: רואים את הבן, אומרים כמה מילים ועוזבים, כאילו “האישה עם עגלה”.
תראי, סני, ככה תגרשי את כל הגברים, צוחקת רונה. קשה לך להתאים. אולי המיטה אשומה? קני ספה חדשה?
אחי, עכשיו אלך לקנות ספה, מתרעם תמר. עם איזה כסף? אם תחשוב, קח לעצמך.
טוב, אל תכעסי. בואי יותר טוב סידרי שולחן ותקבלי אורח.
רונה לפעמים מחרידה את תמר, אבל היא משאירה בשקט חציל חמוץ על השולחן. כשהיא מביטה בתמונה של חתונה, נושאת מבט של נשימה עמוקה:
סליחה, מייקל. בלי אותך קשה.
כולם הם אותו דבר, אומרת רונה כאילו קוראת במחשבותיה. יאללה, סני, לתרום לנו! אנחנו הכי טובות!
בבוקר הבא תמר, מתנצחת, מנקה את השאריות של השולחן ויוצאת לעבודה.
ביקרה נינה יפנה, דודה של בעלה המנוח.
מה את עושה, סני? לא מזכירה אותך אחרי מייקל, אומרת. והחברות האלו רק מפריעות לך.
מה זה, נינה יפנה, מנסים לקרוא לי מוסר? חושבות שאני נכזבת? יש לי בית, חווה, בן לומד, אני בודקת שיעורים תמר נשתקת פתאום, נזכרת שלא הייתה בעיניה של סני עוד שבוע ולא קראה יומנו. והיא רק לפני שבוע פגשה את המורה של הכיתה, שהזמינה אותה לשיחה.
תמר לא ידעה מה לומר, אז רק החלה למלא את האסלה במים מלוכלכים.
היית אחרת, ממשיכה נינה. יפה, עובדת, טובה תפסיקי את ההפגנות המטרדיות.
אני לא יוצאת למסיבות, מתנגדת תמר. רק לפעמים מדברת עם חברות כדי להסיט ממני את הלחץ. האם לי לא זכות לנוח אחרי העבודה?
בטח, מסכמת נינה ונושפת.
אל תקרבו לי יותר, דודתי, זה לא בענייך. הדלת פתוחה, אומרת תמר ופונה לשולחן המטבח.
נינה, מכווצת חזק יותר בחגורתה, יוצאת בשקט מהחדר.
תמר מתרפקת בחשכה, כואבת, ויוצאת לרדוף אחרי הדודה אל המרפסת.
נינה יפנה, חכי, אתקח לך גזרים, השנה יש לי המון.
לא צריך, חמודה, מניפה נינה, יורדת במרפסת.
חכי, אני מדברת בכנות, מתעקשת תמר.
נינה יודעת את החיים טוב. היא מרגישה שהסליחה של תמר היא עצמאית, למרות שהיא לא מדברת בקול. היא מבינה שהמבט והקול מבקשים סליחה. היא נוהגת.
קחי שקית, אומרת תמר, מזינה את הגזרים בשפע. תרצי להעביר?
אקח, תמר, משיבה נינה, מודה, ויוצאת הביתה. הלב שלה מתכווץ מדאגה על נשמתה של תמר.
שוב בערב של שישי, תמר קיבלה בצלחות בצלוחיות בצלחאות, כדי לקחת לשוק.
אפילו שקילה קטנה תעזור, כי כסף שלי כמו אוזניי לא רואה, חשבה, מסדרת דברים.
לאן את אל עם כל השקיות האלה? שאלה השכנה הסקרנית צואי, מביטה לתיק.
לשוק, מביאה ירקות, עונה תמר.
היא גרמה לעצמה רק להגיע עד תחנת האוטובוס. שם כבר עמדו זקן “מאיר” וסבתא “גלית”, שגם הם הלכו לעיר. אבל האוטובוס לא הגיע.
מה זה הפיגור הזה? כנראה שוב נתקע, מתנגנת סבתא.
הזקן כועס על האוטובוס והקווים. לבסוף, כשקיבלו שאין אוטובוס, הם חזרו הביתה, מחפשים דרך אחרת.
תמר חיכתה. היא לא רצתה לשאת את השקיות הביתה, אז חיפשה רכב לשתף נסיעה.
קודם עבר “קולורדו”, אחרי “קלה”, אבל המושבים היו תפוסים. לבסוף הופיע “קארו”. תמר פקחה כדי לראות אם יש מקום פנוי, והנה הנהג עצר לפני שהיא הרימה יד.
הוא היה גבר מבוגר בממדים בינוניים, לא היה מוכר. היא קינתה שהוא מאיזור המרכז, כי אינה ראתה אותו קודם. הוא הסתכל על תמר, ואז על השקיות.
האוטובוס לא יגיע היום, נתקע. אני נוסע לעיר, אפשר להסיע אותך?
אם כן, תודה, נשמה תמר.
נסעתי, חייך האיש. הוא יצא מהרכב, חזק וקל, הרים את השקית הקשה כאילו היא נשרה.
אולי תסיעי אותי עד השוק? שאלה תמר.
אולי.
אני אשלם, אמרה.
במהלך הדרך תמר פתחה מראה, שיחקה על השפתיים. במושב האחורי היא ראתה את הנהג.
שמי תמר, פנתה.
ואני יוזף פרויד.
וואו, כבר שם משפחה? מנהל? ראש?
לא, רק קבלן בנייה ובעל מטוסים, צחק יוזף. בעצם ראש צוות בבנייה.
הוא הסיע אותה לשוק ועזר לה לשאת את השקיות. הוא לקח רק חצי מהתשלום.
השארי לי בערב, אמר.
איזה נדיב, חייכה תמר. מזל לי.
באתו ערב, יוזף חזר הביתה.
תיכנסי, תשתה קפה, יוזף, הזמינה תמר.
בלי שם משפחה, בבקשה, רק יוז, הוא התלוצץ.
תמר חיבתה במהירות לשולחן. סאגי נכנס למטבח.
אל תתפוס פה, לכו לחדר. עשית שיעורים?
כמעט, קנא הילד.
תסיים! היא נענתה בקור.
יוזף, יושב על כסא ליד התנור, חייך וניגש אל הילד:
נעים להכיר, קוראים לי יוזף, איך קוראים לך?
סאגי, השיב.
ארי האמתי?
כן, הנהן סאגי.
איך הלומדים? קשה?
מתמטיקה מסובכת, נענה.
בוא נבדוק, פנה יוזף, וקרא לסאגי להראות את המחברת.
חצי שעה אחרי, הילד שמח שהעזר, הלך לישון.
תסדרי הכל, בקש יוזף בנחת, מצביע על השולחן, רק קפה אני אשתה.
אם את באחראית, רק קפה, הסכימה תמר.
אפילו אם לא, קפה, חלה, מרק, הכול, הוסיף.
תמר מביטה בחשדנות, שורף כוס מים חמים, מוסיפה קפה, ומקימה צלחת תפוחי אדמה.
אני כבר הולכת, אמר יוזף, קם. הוא עצר לרגע ואז הוסיף: את ממש מושכת, תמר כהן. אפשר לבוא ביום שישי?
תמר חייכה, כי היא ציפתה למשהו כזה.
בטח, תבואי.
אני רווק, הוא אמר, למרות שתמר לא שאלה.
את תשכחי אחרי שבוע, חשבה תמר, לא מצפה להמשך.
אבל אחרי העבודה, כשהגיעו דליה ורונה, תמר שלחה אותן הביתה מוקדם. במוח היא חישבה: אולי הוא באמת יבוא?
לא, סני, זה לא הוגן, קראה רונה. בואי נלך למועדון!
מה? רציתי לחזור הביתה, העלבה תמר. אנחנו הולכות לסרט!
לכו לבד, אני עוד צריכה לנקות, אמרה תמר.
היא לא הסיקה לנקות. יוזף הגיע מוקדם מהצפוי. הוא נכנס לחצר ותמר הובילה אותו הביתה. על השולחן עדיין נותרו עקבות של ארוחת ערב, אבל הוא תנהג כאילו לא שם לב.
אני אחמם את המרק, הוא קר, הסבירה תמר.
יוזף שוחח עם סאגי, עזר במתמטיקה, והסביר מה זה כוח סוס במכונית. אחרי שהילד הלך לישון, תמר הרגישה קלה יותר, רצונה לצחוק ולשיר.
יוזף קם, ניגש אליה, חיבק אותה בחוזקה על המותן. תמר קפאה, קושי נגרם לה לנשום.
אשאר עד הבוקר, הוא אמר בפשטות.
מי גורר אותך? תמר, אחרי שהיא נסתיימה, חזרה לעצמה, נשמה עמוקות. היא ידעה שהוא יישאר, אז המילים נראו מיותרות.
בבוקר, כשתמר הכינה חביתה, יוזף לקח דלי והלך למלא מים.
אולי נלך לסאונה? שאל.
לכו, קיבלה בעאוה, למרות שפעם לא ביקשה עזרה מישהו.
אחרי ארוחת בוקר, הוא שתה תה ושאל ברצינות:
תמר, אם תרצי להיות איתי, המשקאות שהיו על השולחן אתמול חייבים להיעלם.
תמר נקטפה בכפית תה ביד.
זה תנאי? היא שאלה, מבולבלת יותר מאי פעם.
כן, אלי ריח זה מציק לי. ובכלל, אני רגיל, את מבינה.
הוא חייך והוסיף:
באי בערב לסאונה.
תמר רצתה להתפרץ, לומר לו שייגש מהדלת, אבל משהו עצר אותה. פתאום היא חשבה אולי זה רעיון טוב.
תבואי, אמרה בקיצור.
בשעה מאוחרת יותר רונה ביקרה.
שמעת, תמר, זה הכל נזלת? שאלה.
כן, רונה, כבר לא נשאר שום דבר.
אתה משוגעת? איך אפשר לעשות טוב כזה?
איזה טוב? זה רק רע, חיתטה תמר.
תמר נשטפה רצפת המטבח, שינתה מצעים ריחניים, והבינה שהשולחן מוכן לארוחת צהריים. במקום שהייתה מתכננת מרק, החליטה לאפות פנקייקים. סאגי לקח מהם בעדינות, שתה עם מיץ תפוחים.
הזמן עבר, תמר הלכה גם לחדר הקיטור, והיום הלך והחשך. יוזף עדיין לא הגיע.
שלוש שנים מחכות, ואז, אחרי כל הסערה, תמר מצאה שלווה שלמה בליבו של הבית והחיים המשיכו בעוצמה.
