החיים רצו בקצב הרגיל: לגדל בן, לבנות בית, להיות לצד בן זוג אהוב. תמר בחרה במיכאל מתוך כל הגברים רק הוא נגע בלבה. אחרי שחזר משירות צה”ל, התחתנו. לאורך זמן נולד לנו בן ארז. כשהוא גדל, תמר חיפשה בתאדם, חלמה על בחורה.
מיכאל, נסיים את הבנייה ונקבל בתאדם, היא אמרה לעיתים. נגיד לנו בית של שלווה משפחתית אמיתית.
מיכאל חייך ונענע בראשו. הוא היה מוכן להיות אב שוב כבר מחר. לעיתים, כשהרים את ארז על הכתף, עבר בכפר והמליץ לכל פונה.
אבל חורף אחד בשבט שלנו השתרש. שלג כיסה את דרכי הכבישים, סופת שלגים הייתה באוויר. תמר מביטה מהחלון ומחכה לחזור הבעל. מיכאל לא חזר. בעבודה אירעה תאונה קודרת, והוא נהרג.
השתדלו השכנים והקירבות: הזמן מרפא, אמרו. לא את לבד. תבכי, ותזכי לשנות השנים יעברו ותמצא מישהו אחר. תמר שמעה, אך הדמעות כעת לא באו, וזה הרגיש גרוע יותר. עברו שנה. המשבר גרם לשברו של משפחות חזקות. בכפר הפסקו לשלם משכורות חודשים שלמים. רק אלו שבעלם אדמה ולא מפחדים מעבודה קשה יכלו לשרוד.
תמר הרגישה את כבד המזמן. ארז הלך לבית הספר, היה צריך לבוש, נעליים, אוכל. זה דרש לשתול את השדה במלואו כדי שבסתיו יהיה מה למכור בשוק.
תמר עבדה על הגינה עד הלילה המאוחר. ידיה הפכו גסות, החיוך נעלם, והנשמה נרקבה.
קח דלי, חמור! צעדה על יוסף, כשניסה לברוח לחברים. עשית שיעורי בית?
יוסף לקח את הדלי בשקט, אך במוחו חזר לזיכרון של ימים שבהם הוא וארז היו בטוחים, והאם הייתה שמחה וידידות.
לילה אחרי לילה תמר בכתה על עצמה על כך שדחת את בארז. בבוקר קמה שוב קפדן וקשה.
יום שבת, הגיעו לחדרה חברותיה רותי ומרים. לפני כן היא לא הייתה מוקפת בחברות, כי מיכאל היה כל השיחה שלה. עכשיו, כשקרובות גרושות, הן באות «לשתות קפה», אבל ברור שהעניין לא בקפה.
בוקר התחיל כרגיל. תמר קמה מבלי להסתכל במראה, ידעה שהפנים נראים קמוצים. הזינה חזיר, פזר קמח על תרנגולות, רצה כלי לכלים לכלי, וצוויה ליוסף להתרחץ וללכת לבית הספר.
בצהריים לא ציפתה לאף אורח, אך ידעה שאחד האורחים הקבועים עשוי להגיע. היא הייתה רגועה לגבי הבטחות כאלה: אם מגיע טוב; אם לא אין צורך להזמין שוב. הגברים מבינים זאת מיד רואים את הבן, מברכים במילה אחת וממשיכים בדרכם.
תראי, תמר, תגרמי לכל הגברים להתפזר, צחקה רותי. קשה לך לשמח. אולי המיטה אשמה? קני ספה חדשה?
אה, עכשיו אלך לקנות ספה, נאנחה תמר. באיזה כסף? אם זה מזיק, קח לעצמך.
בסדר, אל תכעסי. בואי תכניסי את האורח לשולחן, תקבלי אותו.
רותי לפעמים מציקה לתמר, אבל היא עדיין מציבה על השולחן חצילים מלוח. מביטה בתמונה של החתונה, נאנחת בחומרה:
סליחה, מיכאל. קשה בלי אותך.
כולם זהים, כאילו קוראת במוח של תמר, אמרה רותי. בואי, תמר, תשתה לנו! אנחנו הטובות ביותר!
בבוקר הבא, תמר נענעה, אספה שאריות השולחן והלכה לעבודה.
בביקור של נטע, דודתו של מיכאל שנפטרה, היא קראה:
מה את עושה, תמר? אחרי מיכאל אינך נראית, והחברות האלה רק מפריעות.
מה, נטע, אתה רוצה לקרא לי מוסר? חושבים שאני כישלון? יש לי בית, חווה, בן לומד, אני בודקת שיעורים תמר נקטה פתאום, נזכרת שלא פתחה את יומני יוסף יותר משבוע, ובזמן האחרון פגשה את המורה של הכיתה שהזמינה אותה לשיחה בבית הספר.
לא ידעה מה לומר, אז החלה למלא כלים מלכלים באסלה.
היית אחרת, המשיכה נטע. יפה, חרוצה, טובה תפסיקי את השטויות האלה.
אני לא משתה, טענה תמר. רק מדברת עם חברות כדי להסיט את הראש. למה לא אוכל לנוח אחרי יום עבודה?
בטח, את יכולה, הנהנה נטע, נאנחת.
אז אל תקריני עליי, ואל תסתכלי במקומי. הדלת פתוחה, אמרה תמר ופנתה לשולחן המטבח.
נטע, קשורה בחיתול חזק, יצאה שקטה מהחדר.
תמר נאנחה ופנתה בפנים כאב. היא הלכה לרוץ אחרי נטע אל המרפסת:
נטע, חכי, את תיקח לי גזרים, יש לי הרבה השנה.
לא צריך, ילדה, ניערה נטע, יורדת מהמרפסת.
חכי, אני מדברת מהלב, המשיכה תמר.
נטע כבר ידעה טוב את החיים. היא חשה את הצורך של תמר להתנצל בשקט. למרות שלא נשמעה מילה, קול עיניה בקש חיסול. נטע עצרה.
הנה שקית, אמרה תמר במתנה, ממלאת גזרים. רוצה לקחת או לעזור?
אביא, תמר, השיבה נטע, מודה ויוצאת הביתה. הליבה נקרעה מדאגות על תמר.
בערב של שישי, תמר אספה בצל ובגזר לשוק. אם יהיה אפילו שקל, כי כסף שלנו כמו האוזניים שלנו, איננו רואים אותו, חשבה.
לאן את הולכת עם כל התיקים האלו? שאלה השכנה הסקרנית זוהר, מתבוננת בתיק.
לשוק, מביאה ירקות, ענתה תמר.
היא גררה את התיקים הכבדים עד תחנת האוטובוס. שם כבר עמדו סביבות, דוד ושרה, שהלכו גם הם לעיר. האוטובוס עדיין לא הגיע.
מה זה קרה? אולי שוב תשתבש, נאנחה האישה.
הזקן קרא על האוטובוס בקול רם, מתלונן על תחבורה הציבורית. לבסוף, אחרי שדעו שאין אוטובוס, החליטו לחזור הביתה ולחפש דרך אחרת.
תמר נשארה לחכות. לא רצתה לשאת את התיקים חזרה, ולכן חיפשה מונית.
ראשית עברו עלייה “קמז”, אחר כך “סיטרון”, אך המושבים היו תפוסים. לבסוף הופיעו “דופלנס”. תמר הביטה בחלון, מנסה לראות אם יש מקום פנוי, אך הנהג עצר לפני שהיא הרימה יד.
הגבר, מבוגר ממנה מעט, היה זר. היא זיהתה שהוא ממרכז העיר, כי לא ראתה אותו לפני כן. הוא הסתכל על תמר, ואז על התיקים.
האוטובוס שבור, אני נוסע לעיר, אוכל לקחת אותך, אמר.
אם כך, תביא אותי, נאנחה תמר.
בסדר, חיוך על פניו. הוא ירד מהרכב, למרות המראה הצר שלו, הרים את התיק הכבד כאילו לא היה כבד.
אפשר להגיע עד השוק? שאלה תמר.
אולי, אולי.
אתן לך כסף, אמרה.
בדרך, תמר שלפה מראה קטנה וצבעה שפתיה. המושב האחורי איפשר לה להתבונן בנהג.
שמי תמר, פתחה לבסוף.
אני יורי פידל, השיב.
אהה, יורי, שם משפחה? מנהל מפעלים ובעל ספינות, התבדח יורי. בעצם קבלן בנייה.
יורי לקח אותה לשוק ועזר לה לשאת את התיקים. הוא לקח רק חצי מהסכום.
תשלמי את השאר בערב, אני חוזר באותה הדרך, אמר.
נדיב, חייכה תמר. היום היה לי מזל.
ערב, יורי הוביל אותה הביתה.
תבואי, תשתה כוס תה, יורי פידל, הזמינה תמר.
בלי שם משפחה, קוראים לי יורי, השיב בחיוך.
תמר החלה לסדר את השולחן. סני, הבן, נכנס למטבח.
אל תעמוד בטור! לכו לחדר. עשית שיעורים?
כמעט, הרעיד הילד.
תסיים! צעקה תמר בחומרה.
יורי, ישב על כסא ליד התנור, רגל על רגל, חייך ויקרב אל הסבא:
בוא נציג אותך, איך קוראים לך?
יורי פידל, השיב.
יוסף, נכון?
כן, יוסף.
איך הלומדים? קשה?
מתמטיקה בבעייתית, נאלץ הילד.
בוא נבדוק, יורי קרא לסנו להראות את המחברת.
חצי שעה אחרי, הילד הלך לישון מרוצה מהעזרה.
תסדרי את השולחן, ביקש יורי, אני רק אשתה תה.
אם את נוהגת, רק תה, הסכימה תמר.
גם אם לא תה, קוקטייל, קימצי, הוסיף יורי.
תמר נשקה את המים, הוסיפה שק קפה והניחה לצידה צלחת תפוחי אדמה.
הזמן שלי, אמר יורי, קם. הוא עצר לרגע, ואז המשיך: תמר, אהבתי אותך מאד, אפשר לבוא ביום שישי?
תמר חייכה קלות, כי זה היה בדיוק מה שהיא ציפתה.
בטח, בואי.
אני רווק, הוסיף, למרות שתמר לא שאלה.
אתה תשתכח לאחר שבוע, חשבה תמר, בלי ציפייה שמישהו יבוא.
אך אחרי שהחברות רותי ומרים הגיעו, תמר הוציאה אותן לפני הזמן. במוחתה: ואם הוא באמת יבוא?
לא, תמר, זה לא צודק, קראה רותי. בואו נלך למועדון!
מה, קיבלתי פקודת לרוץ למועדון?
למה אתה אומר זה? אנחנו הולכים לראות סרט!
לא, בחורות, לכו לבד. לי יש מה לנקות.
תמר לא סיימה לנקות. יורי הגיע מוקדם מהצפוי, נכנס לחצר ותמר הובילה אותו פנימה. על השולחן נותרו עקבות ארוחת ערב, אך הוא התנהג כאילו לא ראה דבר.
אחזור לחמם, המרק קר, פתחה תמר.
יורי שוחח קצת עם יוסף, סייע במתמטיקה, סיפר על כוח סוס במכונית. כשהבן הלך לישון, תמר הרגישה קלה ומשועשעת, רצתה לשתף בחיוך.
יורי קם, נגש לתמר, הניח יד על כתפה וקם אותה. הוא חבק אותה בחוזקה סביב המותן. תמר נבהלה, חשה את הנשימה נתקעה.
אשאר עד הבוקר, הוא אמר בפשטות.
מי מרדף אותך? תמר, אחרי שהתאוששה, נאלצה להרחיב. היא כבר ידעה שהוא יישאר, כך שהמילים נותרו מיותרות.
בבוקר, כשתמר הכינה חביתה, יורי לקח דלי ומילא מים.
אולי נלך לספא? שאל.
בואי, ענתה תמר ברוגע, אף פעם לא ביקשה עזרה, כי לא האמינה שדברים כאלה ימשיכו.
לאחר הארוחה, כששתה עוד תה, יורי לחש ברצינות:
תמר, אם תרצי להיות איתי, המשקאות שהשארת על השולחן אתמול צריכים להיעלם.
תמר קפפה עם כף תה ביד.
זה תנאי? שאלה, יותר מופתעת מתשובה.
כן, אני רגיש לריחות. ובכל זאת, אני אדם רגיל, את יודעת זאת, חייך והוסיף: אז תבואי בערב לספא?
היא רצתה להתווכח, לשים אותו בחוץ, אך משהו עצר אותה. פתאום נחשף לה הרעיון להסכים.
בוא, אמרה בקיצור.
בקרת ערב, ראתה רותי.
שמעת, תמר, שפכת את כל המים? שאלה.
כן, רותי, כבר אין דבר, השיבה.
מאמינה? גמרה ברצינות. איך אפשר לעשות טוב כזה!
מה זה טוב? זה נזק. לך, רותי, אינני פונה אלייך עכשיו, חיתכה תמר.
היא ניקה את הרצפה, החליפה מצעים שנריחו ריח של רעננות, כי היא עדיין יכלה לכבס ולתלות בחוץ. על הכיריים חיכה מרק צהריים, אך היא רצתה להכין משהו אחר, טעים יותר. היא לא הספיקה עם פייזות, ולכן הכינה בצק וביצעה חביות פנקייקים. יוסף תפס אותם בשקט ושתה קימצי.
הזמן עבר; תמר אפילו הלכה לספא, והיום נעשתה חושך. יורי עדיין לא הגיע.
שלוש שנים מחכה, נאנחה תמר במרירות. נפלתי, טיפשתי. אני יודעת שכולם זהים, חוץ ממיכאל שלי. אולי זה היה לשווא שהשארתי את המים?
היא חייכה, מביטה במטבח המואר, ריח האוכל המפוזר, והרגישה שלווה.
לא לשווא, קראה בקול חזק. די לי.
היא פנתה לבנה:
אל תחכה, סני, דוד יורי לא יגיע. בוא נבדוק את המחברות שלך, שכחת ללמוד.
פתאום נשמע גז של רכב מהחלון. יורי נכנס עם תיק נסיעה קטן, הפיק מתוכו נקניקיות, קופסאות שימורים, עוגיות, חמאה.
זה לי מהחבר בבסיס, הוא לעתים עוזיורי חייך, שים את האוכל על השולחן והבטיח שתמר לא תצטרך לעמוד לבדה עוד יום אחד.
