**יומן של אברהם לוי 12 באוגוסט, 2026**
היום התחלתי את היום כמו תמיד עם קפה של קרח ביד ובדיקה מדוקדקת של כל השורות בגינת הבית. אני והאישה שלי, דנה, מחזיקים בחצר של 15 דונם שמחולקת לשתי חצאים: חצי מנוהל כגינת ירק עם תפוחי אדמה, גזר וקולורבי, והחצי השני הוא מטע פירות עם עצי תפוחים, אגסים ושתילים של אוכמניות, פטל וגפנים.
דנה גאה במיוחד באוכמניות שהשתלה לפני חמש שנים וקיבלה את הקטיף הראשון הזה. משתרעת לצידה גידול פטל שמניב פירות מתוקים כל אביב וקו המשקוף של גפן כבדה עם גפנים מתוחות.
יוסף, תראה כמה האוכמניות פורחות היום! קראה דנה אלי, ואני חייך בתשובה.
במהלך הקיץ מגיעים נכדינו אורי בן 12 ועורלי בת 10 לעזור בגינה, לאסוף פירות ולשחות בנהר הקרוב. אנחנו אוהבים לראות אותם רצים סביב, ואין לי שום חשש מהשגרה שלהם.
בצד שלנו, השכנה זהבה בת 62 בעלת גינה קטנה של 6 דונמים, רק ערוגות פרחים וארמון גרם קטן. לבת שלה, נועה, מגיעים חמש נכדים בגילאי 414. הם נוהגים לבקר אצלנו ולשחק יחד עם הילדים שלנו.
בוקר אחד הצלחתי לראות כמה מהשיחים של האוכמניות נראו ריקות כמעט לגמרי. במקום הפירות הכחולים התלויות רק פירות ירוקים, חסרי בגרות. קראתי לדנה לבדוק את המצב.
יום הולך, איפה הפירות? שאלתי.
דנה חקרתה את השיחים ובדקה גם את הפטל גם הוא נחרב לגמרי, אף הפירות הקטנים ביותר נקרעו. לא ייתכן שהציפוריים סיבבו את כל הקבוצה בלילה אחד.
במהלך הערב, ישבתי על הספסל עם ספר, אבל לא יכלתי להסיט את המבט מהחצר. לאחר כשעה, הצלחתי לראות חור קטן בגדר ולפניו נכדי זהבה חודרים לתוך האזור שלנו. חמשת הילדים רצו ישר לשיחי האוכמניות, לקחו את הפירות, אכלו והניחו בתיק מצוץ.
הקרבתי אליהם:
מה אתם עושים כאן?
הנער בן ה-13, מיקי, ניסה להסביר ברשימות: קצת ניסינו, טועה.
הקלה הקטנה של הקטנה, קתי בת ארבע, חייכה ואמרה: אפשר לקחת עוד? הן טעימות מאוד!.
דנה נענה בחוזקה:
זהו שלנו, אנחנו מגדלים את הפירות בעצמנו.
הצעתי לזרוע את היד אל זהבה. כשפגשתי אותה בעדרות של החצר:
זהבה, נכדיך פוגעים בכל האוכמניות שלי!.
היא חייכה ללא הפתעה:
אז מה? ילדים הם ילדים.
כששאלתי אם היא מתנצלת, היא נענתה:
מתנצלת על מה? הילדים הם הילדים, אין לי מה להגיד.
השיחה נסתיימה ללא פתרון. למחרת, מצאתי גם פירות גפן שנגזרו כמעט כולם. קראתי לה:
זהבה, הפירות שלגפן גם נגנבו!.
היא חייכה ואמרה שהפירות כנראה היו מרירים.
האווירה הלכה והחמיצה. החלטנו לבנות גדר גבוהה יותר, שהעלות של החומר והעבודה הייתה כמה אלפי שקלים. מחר בבוקר התחיל העבודה: אספתי קורות, רשתות וברזל. זהבה עברה על העבודה וצבעה: אוי, כמה תוססים אתם! סגרתם את הילדים מאחורי גדר.
חלק מהילדים השכנים התקרבו לשאל אם עדיין יוכלו לשחק אצלנו, והאחרון, קתי, שאל בחיבה:
אפשר לשוב לבקר?
דנה השיבה בנחישות:
לא, יותר לא.
הגדר סגרה את העניין, אך היחסים עם השכנה הלכו ונפגעו עד כדי כך שהן קראו לנו סבתא קפוטה. בתים אחרים בקיבוץ החלו לספר גרסאות משלהם שזובה היא הסבתא הטובה ושהילדים שוטפים רק כמה פירות.
המשכתי לחשוב על כל האירוע. אני מבין שעליי להיות יותר ברור בגבולות שנקבעים, ולא רק לסמוך על הסובלנות. בחיי, לעיתים אני משאיר את הטבלאות פתוחות, בטוח שהצדק יישאר, ובסוף נזדקק לבנייה של גדר.
**לקח:** יש להציב גבולות ברורים מראש, ולדבר עם השכנים לפני שמתרחשת הפגיעה. חכמה היא לדעת מתי להרים קירות ומתי להושיט יד לעזרה אך תמיד צריך לשמור על מה שחשוב לנו.
