ילדה, את מחפשת מי? שאלתי.
מחפשת את אמא, לא ראית אותה? בחשק הקטן של ילדה בת שש, היא התבוננה בי.
הסתכלתי סביב. עדיין לא עברתי הרבה זמן בדירה החדשה שלי בתל אביב, והפלא היה שדלת הכניסה אליה היא עמדה הייתה ריקה כלכך.
כאן אף אחד לא גר, השבתי.
הילדה פרקה דמע והייתה יושבת על המדרגות.
דודה, אנחנו ממש זקוקים לאמא! רק היא יכולה לשנות את הכול, האבא מתגעגע אליה עד שׁקוע.
עמדתי מבולבלת, לא יודעת איך לעזור ליצור כל כך עדין; לא היה לי ילדים מעולם, ולכן לא ידעתי מאיזו צידה לפגוש.
לחבק? להציע תה? אבל היא לא תבוא לידי יד של זרה פתאום ח ringtone של הטלפון הפריע, ובקשת הילדה שלא תברח, רוצתי לעזור. כשחזרתי, היא כבר הייתה קפואה.
הערב כולו רדף אותי במחשבות, וחשבתי להתקשר לדיירת הקומה העליונה ולשאול מי הם השכנים שלי במדרגות.
כבר שנים שאין כאן מישהו, אמרה לה פנייה, לאה חומוס, ולמה השאלת?
היום באה ילדה שמחפשת את אמא
לאה שקטה, כאילו נזכרת במשהו.
כנראה בת של קתיה היא כבר איננה בחיים. נשאר הבעל לבד עם תינוק ביד. המתגורר כאן לא הצליח, עזב. מאז היא משוטטת…
תראי, הם גרו לא רחוק, אם תחזרי אליה, קחי אותה הביתה הורה לי לאה ונתנה לי כתובת.
הסיפור נזח עם הזמן, חזרתי לעבודה, חזרתי הביתה בלילה מאוחר, ויצאתי מוקדם בבוקר.
לפני חג השנה החדשה שמעתי שוב קולות של טפיחה ושמע של בכי. רצתי אל הדלת עומדת שם הילדה האפורה והקפצנית, עדיין בוכה.
מה קרה? איפה האבא? שאלתי ברוך.
הוא בבית, ואני מחפשת את אמא, לחשה היא.
נזכרתי שיש לי כתובת שמורה במחשב, ריצה אחרונה אחרי הילדה, ביקשתי ממנה לחכות. היא נכנסה, הסתכלה סביב, ובטאה על פוף במדרכה.
כאשר לבסוף מצאתי את הפתק הקטן הוא היה חבוי בין הספרים, והילדה נרדמה מתוק, מתפתלת כמו גלגל. העברתי אותה בעדינות למרפסת, לשכב על הספה, וחוזרתי לחייג לדיירת.
לאה חומוס, סליחה על ההפרעה, זוכרת? סיפרתי לך על הילדה שמגיעה לדירה הריקה מול?
היא אצליי. רציתי לקחת אותה הביתה, אבל כשהחיפוש נמשך הילדה נרדמה. חושש שהאב ימשיך לחפש
אני גרה קרוב, אבוא מיד, תישארי בקשר, אמרה לאה.
שמרתי את השיחה והרגשתי איך לבי מתמלא בתשוקה למשהו של אינטימיות. התקרבתי לילדה, סידרתי את שערה הפרוע והצמדתי לה כתף.
חלמתי על ילדיי, אך החלום נתקע. אני ובעלי חיבקנו זה את זה בנפש אחת, והגיע זמן לחשוב על ילדים. ראשית היה תקווה, ואז איבדתי תינוק. הלחץ בעבודה הלך וגבר, חיכינו לבדיקות, התרגשנו, עבדנו כמעט בלי מנוחה
כאשר גיליתי שאת מצפה לעוד תינוק, פרשתי מהעבודה, אבל גורל אחר חיכה שוב איבדתי אותו במועד מוקדם. ולא משנה כמה ניסה, לא הפכתי לאמא.
בקרוב עבר לי הבעל, יודע שיש לו בת במשפחה החדשה, אך לא שמעתי ממנו יותר, קיצצתי אותו מחיי, יחד עם חברים משותפים והכרויות.
כך חייתי יותר משבע שנים, בדירות שכורות, לבד.
הפסקה של שקט בטפיחה נחתה פתאום על הדלת. נפתחתי ו לא האמנתי לעיניים עומד על המדרגה בעלי לשעבר.
יובל? איך הגעת?
באתי לחפש את הבת חכה, רחוב סוכר 5, נכון?
נכון. זו הבת שלך? עברי פנימה, היא ישנה, נלך למטבח, אשב על הקטור. לא ציפיתי לראות מישהו בדלת דירתי, אבל החיים מפזרים הפתעות משוגעות.
נוכל להפריע לך? אוכל להעיר את אנה ולקחת אותה הביתה.
תני לה להישאר במנוחה, מה קרה? היא חוזרת כמה פעמים למדרגות שלנו ותקשת בדלת שמולנו.
יובל כיסה את עיניו בעייפות, ואז התחיל לספר:
לפני כמה שנים גרנו כאן עם קתיה. הדירה הזאת ירשה מהסבא. אחרי החתונה עברנו אליה, קתיה הייתה מלאה ציפייה, ואני באווריר שמיים!
זוכרת איך הגיע הרגע, לקחתי את אשתי לבית החולים. היא בכתה, חשה כמשהו
היא אחזה בי וביקשה לדאוג לילד אם יקרה לה משהו. התרחשה סיבוך, לא הצלחנו להציל אותה.
מצטער, באמת מצטער, ליטפתי את כתפו של יובל, ראיתי איך דמעות מבזיקות חזרו על לחיו, כאילו הוא מחזיק את כל הכאב בפנים והתחיל ליטרון.
הנה נשמע קולות של צעדי ילדה בחדר.
אבא?
יובל רץ לידי, חיבק אותה והצמידה אל עצמו.
אנה, דאגתי למה נעלמת בלי רשות?
רק רוצה למצוא את אמא שלי.
נמצא אותה, רק מעט אחרי, בואי נלך הביתה.
תודה, אירו, קחי את המספר שלי, יובל חייך והושיט לי כרטיס ביקור תתקשרי אם אנה תחזור. אנחנו גרים קרוב, היא כבר יודעת את הדרך.
איך היא מצאה את הכתובת? שאלתי.
אני הראיתי לה, היה צריך לאסוף כמה חפצים, היא ראתה תמונות שלו בקירות ומאז חולמת על פגישה עם האמא. אמרתי שקתיה רק עזבה, אבל תחזור לבסוף.
הם הלכו, וימים אחרי יובל חצה אליי בטלפון. כך חזרנו לשוחח, לבקר יחד שלושה בפארק, בקפה ובקולנוע. אנה התקרבה אליי ואף קראה אותי “אמא”.
אירו, אמר יובל פעם אחת, תעבירי לביתנו, כבר נמאס לי מהשכירות, אנה מתגעגעת אלייך.
ואת?
גם אני הוא המוריד מבט וקול העביר לי ידיו כמה מתגעגע. סליחה על הכל
מאותו רגע אנחנו יחד, מגבילים את האושר הקטן שלנו חנה. כל בוקר מודה למזל על המתנה שאין ערך לה להיות אשתו ואמא אוהבת.
ואף אם חנה היא רק בת אחת, זה לא מונע ממני לתת לה את כל אהבתי ורגשיי האבהיים שלא נגמרים.
