אני לא מבשלת לכל המשפחה! רק לעצמי ולאנה.
למה אתה מתנגד? נזעף מיכאל. כי בבית שלנו, כמו שהבנתי, כל אחד לדאוג לעצמו. אז תזדרזו לחיות ככה!
אמא, איפה ארוחת הבוקר שלי? קראה תמר, חודרת לחדר בלי לדפוק. אני מאחרת לבית הספר!
רונית ניסתה לקום, אבל ראשה הסתחרר. המדThermometer הצביע 38.7 מעלות. גרונה שרף באש, בחזה חישה של רעש.
תמר, חלה לי שפעת קחי משהו מהמקרר.
אין שם שום דבר! רק יוגורטים לילדה הקטנה! בת העיניים של תמר נחתו על חזה רונית. אתה תמיד חושב רק עליה!
מתוך החדר הקטן נשמע בכי. נועה קמה מתרדמת. רונית אילצה את עצמה לקום. רגליה רעדו, סביב עיניה רטו מעיגולים.
נינה, איפה החולצה שלי? מיכאל יצא משירות האמבטיה. הכחולה בפסים?
אמור להיות בארון
לא! כיוונת?
אתה גהצת אותה אתמול?
רונית נחתה על הקיר. אתמול היא הייתה חולה כל היום, מנסה לשמור על הקטנה.
לא, לא הספקתי.
חח לי פגישה! מיכאל נענע בדלת השירות בקול נרגז.
אנה בכתה בקול גובר. רונית תפסה את הילדה, הרימה אותה על הכתפיים. האנה נלחמה ונזעה.
אמא! צעקה תמר מהמטבח. כאן אין שום דבר! אפילו לחם!
הכסף על השולחן, קני משהו בדרך.
אני לא אלך לחנות! לי מבחן, ובכלל זאת חובתך להאכיל את המשפחה!
רונית הלכה לשקט למטבח, מחזיקה את נועה בזרועותיה. היא שלפה קוטג’ים מהמקפיא והניחה על מחבת.
והקפיצי את הפסטה! ציוותה תמר, מצמידה לעצמה את הטלפון.
בזמן שהבוקר התחיל, מיכאל יצא מחדרו בחולצה מקומטת.
נאלצתי ללבוש את זה. נראה לי כמו חסר בית. תודה על זה!
רונית נשארה דוממת. לשאת מילה היה כואב, ולא נשאר כוח להסביר.
היום יום הולדת של נעמה, הודיעה תמר, משחזרת את הפסטה לעצמה. אחרי הלימודים אליה. אחזור בערב מאוחר.
תמר, אני מאוד חולה. אולי תשארי בבית ותעזרי עם האחות?
לא! חיכיתי לחג הזה חצי שנה! ולבסוף, אני לא ביקשתי מהאחות! זה הבעיות שלכם!
הבת תפסה תיק ויצאה מהדירה, דלת נפתחת בחוזק.
מיכאל סיים את ארוחת הבוקר, גולל חדשות בטלפון.
מיכאל, אולי תבוא הביתה מוקדם יותר? אני מרגישה ממש רע.
לא יכול. יש לנו פגישה אחרי העבודה. אתה מבין, אחריות.
אבל אני חולה
שתה משהו. יש פרצטמול שם, או משהו אחר. את לא שוכבת על הספה. תחזיקי מעמד.
הוא נגע לה במצחו, חם ולח, והלך.
רונית נשארה לבד עם נועה בת שלוש. נועה דרשה תשומת לב, אוכל ומשחקים. רונית עשו הכל אוטומטית, מרגישה שהכוחות נעלמים ממנה.
בצהריים חום הגוף עלה ל39 מעלות. רונית האכלה בקושי את הילדה, הניחה אותה לישון, ושכבה על הספה. הראש שלה דפק, הלב רעמ.
הטלפון רעה. הודעה מתתמר: אמא, תתני לי כסף למתנה של נעמה, מייד!
רונית לא השיבה. היא לא יכלה אפילו להרים את הטלפון.
בערב חזר מיכאל ראשון, שמח עם שקית קניות מהשוק.
קנית פפריקה וצ׳יפס! היום יש כדורגל! הוא נחת על הספה, הפעל את הטלוויזיה.
מיכאל, האכיל את אנה בבקשה. אני לא יכולה לקום.
באמת חולה? הוא סוף סוף הביט באשתו. למה את כל כך אדומה?
חום גבוה, כל היום
אם באמת חמור, תקראי אמבולנס. איפה אנה?
במיטה. תתעורר בקרוב.
טוב, רק תתעוררי לפני הכל.
הבת קמה לאחר חצי שעה, בכתה וקראה לאמא. מיכאל, בחוסר רצון, נטל אותה בזרועות.
למה את בוכה? לכי לאבא!
אבל הילדה נלחמה במוחו, בכיתה הקולנית יותר. מיכאל נבהל.
נינה, היא רוצה אותך!
תני לה עוגייה מהמזווה. וגם מיץ.
איפה? לא אפגוש!
הייתה צורך לקום. העולם הרטט, היא כמעט נחשבה לתקועה בקיר. רונית הוציאה עוגייה, מזגה מיץ בכוס. נועה נרגעה במקצת.
תמר חזרה חצי לילה מאוחר. רונית לא נרדמה החום לא נתן לה מנוחה.
למה לא הגבבת להודעה? התוותה הבת. נאלצתי לשאול כסף מאמא של נעמה! בושה!
תמר, אני חום כמעט ארבעים כל היום
ומה? לא הצלחתי לקחת בטלפון? שתי שניות!
בבוקר הבא קם מיכאל וטיפש את רונית בכתף.
נינה, קימה! אני צריך לנסוע לעבודה, והבת מתרגלת!
החום ירד, אך העייפות נותרה. רונית קמה, לקחה את הילדה, התחילה להתלבש.
ארוחת בוקר? שאל הבן זוג.
תכיני לעצמך. אני אקח את אנה לגניון.
לעצמי? אני לא יודעת! ואין לי זמן!
תלמדי.
משהו בקולו של מיכאל גרם לו לשתוק. הוא לחש משהו לאוזן והלך למטבח.
כאשר רונית חזרה מהגניון, הבית היה מבולגן: כלים מלכלכים, חפצים פזורים, מצעים מקופלים. בדרך כלל היא הייתה מנקה מיד, אך היום לא.
היא נלקחה למקלחת, שתתה תה ושכבה לישון.
בערב המשפחה התכנסה סביב שולחן ריק.
אמא, מה נבשל היום? שאלה תמר.
אין לי מושג. מה שתכיני, יהיה.
איך זאת? היא הרחיבה עיניים.
במובן המילולי. אני לא מבשלת לכל אחד! רק לעצמי ולאנה.
למה? נזעף מיכאל.
כי בבית שלנו, כמו שהבנתי, כל אחד לדאוג לעצמו. אז תזדרזו לחיות כך!
נינה, מה קורה? ניסה מיכאל לחבק אותה, והיא דחפה את ידו.
נמאס לי לשמש משרתת! אתמול הוכחתם לי שאני רק עובדת ללא תשלום.
אמא, סליחה! שיקרה תמר.
לא סליחה. אף אחד אפילו לא שאל איך אני מרגישה.
טוב, סלחו! הגינה בת. מה עכשיו, נצום?
המקרר מלא במוצרים. הידיים יש. תבשלו.
השבוע הראשון היה גיהינום. תמר יצרה התססויות, מיכאל נגע בדלתות ברעש. רונית עמידה איתנה, בישלה רק לעצמה ולנועה, כבסה רק לבנותיה, וניקתה רק בחדר הילדים.
אמא, הגינס שלי מלוכלך! הכל מלוכלך! התלוננה תמר.
מכונת הכביסה במקום. אבקת כביסה בארון.
אני לא יודעת איך!
תלמדי. ההוראות על המכסה.
מיכאל הלך לעבודה בחולצות מקומטות, אוכל קפה בבית קפה. הכסף נמס על העיניים.
נינה, זה הרס! כל יום קפה בחוץ!
תבשל בבית, חסך יותר.
אני לא יודעת!
יוטיוב יעזור! מיליון מתכונים שם.
הבית הפך לכאוס: כלים מלכלכים, רצפה לא נשטפה, אבק. רונית חיכתה לכל זה, אבל לא התערבה, רק שמרה על סדר בחדר הילדים.
לאחר שבועיים, תמר ניסתה לבשל פסטה, שכחת למלח, הביצה נשרפה יצאה קמח.
אמא, עזרי!
לא. תלמדי לבד.
את אם! חייבת!
החובה שלי היא לדאוג לילדים הקטנים. לבשל לך מנות מיוחדות אינו חלק מהחובה. לחם, חלב, דגנים יש. לא תישאר רעבה.
מיכאל ניסה לבשל ביצה, שרפה. שנית, הצליח משהו אכיל.
תראי, נינה! הכנתי חביתה!
רונית הנהנה וחזרה לספריה שלה. שום שבח, שום הערכה.
שלושה שבועות עברו והדירה נראתה כמו מחתרת. תמר בכתה על ערימת הלבוש המלוכלך.
אמא, בבקשה! בפעם האחרונה! אין לי מה ללבוש לבית הספר!
את גרמת לעצמך להיות בבית כל היום. יכלת לשטוף.
עשיתי שיעורים!
ואני עובדת מהבית, מבשלה, מנקה אחרי אנה, מטפלת בה. ואני מצליחה.
את מבינה?
אתה רוצה זכויות של מבוגרים? לצאת מאוחר, לקבל כסף לבילויים? אז תדאג גם לחובת המבוגר.
עד סוף החודש ההתנגדות נפלה. תמר למדה לכבס, לבשל מנות פשוטות, לנקות אחריה. מיכאל למד לא רק חביתה, אלא גם פסטה ואף מרק פשוט.
ערב אחד, אחרי שהביאה את אנה מהגן, על השולחן ריח של אוכל. מיכאל ותמר נשבו עם פנים שמחות.
אמא, הכנו ארוחת ערב, אמרה בת בעדינות. עשיתי סלט, אבא אפה עוף.
תודה, ענתה רונית ברוגע.
סלחו לנו, הכינה תמר מבט נמוך. לא הבנו עד כמה זה קשה לכם.
נינה, לא נחזור על זה, הוסיף מיכאל. באמת. נעזור.
רונית הביטה בהם. הם לא הפכו לאנשים שונים, אבל הפחד להישאר ללא אם ואישה שעושה הכול נרדם עמוק בתוכם.
טוב, אמרה. אבל זכרו: אני לא משרתת. אני אדם. חבר במשפחה. וההתנהגות צריכה לשקף זאת!
הבנו, הנהנה תמר. באמת, הבנו.
במהלך הארוחה השיחה הייתה מועטה, אבל האווירה השתנתה. תמר ניקתה את השולחן, מיכאל כיבס את הכלים. פרטים קטנים, אבל עבור רונית זו הייתה ניצחון.
בלילה, כשהניחה את נועה במיטה, לחשה:
את תגדלי להיות עצמאית. לא תחשבי שהעולם חייב לך. ותמצאי בן זוג שיבשיל את הכלים בלי שתזכירי לו.
נועה חייכה בחלום, חיבקה את האמא על הצוואר. בחדר השינה מיכאל המתין עם ספל תה.
קח, הטעם שלך עם דבש.
תודה.
נינה, באמת היית הולכת לנו?
רונית נשארה שקטה.
לא הייתי הולכת, אבל לא אשנה את הדרך הישנה. מספיק. גם לי מגיע הכבוד.
אנחנו באמת מבינים.
נראה, שתתה רונית. הזמן יראה.
והזמן באמת הראה. המשפחה לא הפכה מושלמת. תמר לפעמים שכחה לשטוף אחרי עצמה, מיכאל שכח לתלות חולצה. אך העיקר השתנה היחס.
הם החלו לראות ברונית לא כמשרתת חינמית, אלא כאישה, כאשתו, כאם שלמה, שלפעמים צריך מנוחה, מחלה, זמן לעצמה.
זו הייתה תחילתה של למהפכה קטנה בתוך המשפחה. שינוי שקרה והיה נחוץ.
אם גם אתם במצב דומה קחו את ההזדמנות לשנות. התחשבות הדדית היא המפתח לחיים בריאים ומשפחתיים.
