יום שלישי, 30שבט יומן אישי
היום קיבלתי את ההזמנה לביקור של אורחים קרובים, ולכן נאלצתי להחליט מה נעשה עם המשפחה בזמן שהרעש ימתין בחוץ.
“בעניין זה, בקרוב יגיעו אורחים, ולכן עליכם למקום אחר. אתם מבינים שלא תיהנו מחג יחד”, אמרתי לבני.
“בן, לאן נלך? אין כאן אף אחד שיכול לעזור”, שאלה אימי, מרים כהן.
“ולא יודע איך, אבל הפעם שכנה מהכפר הזמינה אותנו, ולכן נצא”, השבתי בקול מתוח.
יוסף שטיינברג ומרים כהן, ההורים שלי, נתקעו לפני כמה שנים ברכישת דירה חדשה בתל אביב, אחרי שהקשיבו לבני והחליטו למכור את הבית הישן בירושלים. היה קשה, אבל הבית היה שלנו אנחנו היו הבעלים, והזיכרון היה קשור לכל פינה.
היינו חבויים בחדר שלנו כדי שלא לעורר את כעסה של בתיכלה קמליה, שנראתה כזועמת על כל דבר על צעדינו, על צלצול כוסות התה, על אופן האכילה. האדם היחיד שהייתה זקוקה אלינו בבית היה הנכד דניאל.
דניאל, בחור נאה ואחראי, אהב את ההורים המבוגרים שלו עד לשגעון. כאשר קולה של אמא עלה בעוצמה, הוא היה הראש הראשון שמגיב. לעומת זאת, אחי איתי, שמרודד מהאישה או פשוט לא מתעניין, מעולם לא הגן על ההורים.
דניאל אוכל לעיתים עם סבתי וסבא, אך הוא כמעט ולא נמצא בבית הוא במשרה, גר בקרבתו במרכז קומה ולא חוזר אלא בסופי שבוע. כשהמתקרבים לחג ראש השנה, דניאל הגיע בבוקר המוקדם רק כדי לברך את כולם בחג הקרוב.
הוא נכנס לחדר, ניגן לכל אחד גרביים חמות וכפפות. ידע שהדוד והסבתא תמיד קרים, ולכן בחר לכבדם בכפפות רגילות לדוד ובכפפות רקומה לסבתא.
מרים לחצה את הכפפות על פניה ובכתה:
“סבתא, מה קרה? לא נראו לי?”
“אהובה שלי, הן הטובות ביותר. אף פעם לא קיבלתי כאלה במידה הזאת”, השיבה סבתא ונתנה לדניאל חיבוק ונשיקה. הוא חיבק את ידיה של סבתא, כמו מאז הילדות, כשניחוח של תפוחים אפויים ועוגיות חם מילא את האוויר.
“תשמרו על עצמכם שלושה ימים ללאי. אחזור אחרי חופשה קלה,” אמר דניאל.
“תתפרנס, יקירי,” אמרה סבתא, “נחכה לך”.
דניאל ארז מזוודה, נפרד מאיתנו ויצא. ההורים חזרו לחדרם.
כעבור שעה, שמענו את קמליה מתכננת איך לנהל את האורחים. היא חשבה שכדי לא להתבייש בפני השכנים, נצטרך לשמור על הבית מסודר, לאפשר לאורחים לישון, ולדעת היכן למקם את האוכל. איתי ניסה לענות, אך קמליה לא הקשיבה לו.
ההורים ישבו בחוסר תנועה, אפילו לא הלכו למטבח לשתות תה. יוסף הוציא עוגיות מהסתור והציע לאימא. הם ישבו ליד החלון, נשכו בעצב, והדמעות ברחו מעיניי של מרים. איך זה יכול להיות שכזה צער נוצר כשאתה מרגיש חסר תועלת?
מחוץ לחלון החשכה ירדה. איתי נכנס לחדר וקיבל את אותה הודעה:
“בקרוב יגיעו אורחים, ולכן עליכם לצאת למקום אחר. אתם יודעים שלא נחגוג איתכם.”
“בן, לאן נלך? אין כאן אף אחד,” שאלה מרים שוב.
“הכפר השכנה קראה לנו לפני זמן מה, אז נצא.”
“איפה נלך? האוטובוס כבר לא נוסע, ואיננו יודעים איפה התחנה. האם היא עדיין חיה?”
“לא יודע, קמליה אמרה שיש לנו שעה להתארגן.”
איתי יצא, והולך יחד עם יוסף ומרים מביטים אחד בשני, מנסים לא לשפוך דמעות. חפצנו להסתכל על ההענות של דניאל, ולכן לבשנו בגדים חמים וצאנו בחשכה. ברחובות, אנשים נזזים ועסוקים בעניינים שלהם.
מרים תפסה אותי ביידיי והלכנו לאט לפארק. על הדרך נעצרנו בקפיטריה קטנה, הזמנו תה וכיבוד, מכיוון שלא אכלנו כל היום. כמעט שעה ישבנו שם, ולא רצינו לצאת למזג האוויר הקר. באוויר רדפנו שלג וקר. בפארק היה פטיו קטן; החלטנו להסתתר בו, לפחות משם יהיה לנו קורת גג.
נתיישבנו חזק זה אל זה, מרים הסתכלה על הכפפות ועל הידיים שלה. יוסף הביט בה ואמר:
“טוב שיש לנו נכד עם לב טהור, למרות שהורים אחרים קשים.”
“כן, הוא הבטיח לשמור עלינו ולא הצליח,” ענתה סבתא.
הזמן עבר, שלג המשיך לרדת, ובדירות הבריקו נרות חג. אנשים רבים ישבו סביב השולחן לחגוג את ראש השנה. פתאום, ליד רגלי מרים ויוסף נבנה כלב ספניאל חמוד, בשם רקס, שנשא את ראשו אל סבתא. היא חייכה ומלטפה אותו.
“חבר, למה אתה כאן לבדו? אבדת?” שאלה מרים.
קול נשמע מרחוק:
“לורד, היכן אתה? זמן לחזור הביתה.”
המישהי, שמה שירה, הגיעה לפטיו עם כלבה שמזמזמת. היא חייכה לשניים המבוגרים.
“סליחה, לורד, הוא לא מזיק. האם הייתם כאן זמן רב?”
“כן, ילדה, כלבך חמוד מאוד.”
“למה אינכם חוזרים הביתה? החורף קר והחג כבר מתקרב.”
הזקנים השיבו ברמז:
“אין לנו מקום ללכת.”
שירה הציעה לנו להצטרף אליה, והם הלכו יחד.
מרים ויוסף הלכו לאט, רקס רץ סביבם בזנב נעים. בדרך פגשנו שכנים, שוחחנו, והם סיפרו לנו על חיי היום-יום בירושלים והאזור.
בבית של שירה, הריח של פנקייקים מילא את המטבח.
“אני מת על הריח הזה,” אמר דניאל.
“הצגתי לכם את רקס,” אמרה שירה.
הדקפת ברוך, סבתא חיבקה אותי ובכתה. הסבא יצא מהחדר, וכולנו ישבנו סביב השולחן, שתינו תה ואכלנו פנקייקים של סבתא. דניאל התנצל על חוסר ההתייחסות של ההורים.
דיברנו רבות על העתיד, ושירה הדגישה שהכל צריך להמשיך בחום ובאמון. סבתא וסבא נשארו אצל שירה, דניאל הביא את חפציהם, והוא כמעט כל הזמן מתארח אצל שירה.
היום האפקטיביות של הבית הקטן שלנו השתנתה: במקום רק דניאל ושירה, יש תמיד קהל של אורחים, ריחות של אוכל, ושמחה. לורד, הכלב, מזיז את הזנב ומחליט לחם עם מי הוא ישן בלילה.
הסיפור של שירה ודניאל שונה, אבל המסר נשאר: טוב לב הוא רגש חזק. לפעמים מספיק לחייך למישהו, לשאול מה קורה, ולבצע מעשה טוב. זה תמיד חוזר אליך.
**שיעור אישי:** אל תתן לשגרה ולפחד לשתק אותך; תן לחמלה ולחסד לזרום, והחיים יתמלאו באור ובמשמעות.
