לא אמנה את חיי על שלושים שנות לימודים באוניברסיטה, אחרת תיכנסי לי דיכאון, נזעקה שירין בטלפון, קולה מתפוצץ מהקול של החברה היחידה שלה.
ואיך את נראית עכשיו? למה כך מפוחדת? הפתיעה גילה, שהייתה איתה לפני חמישה שנים, ולפיה היית תקינה, לא יותר מדי משוטטת.
זה לא כלום, פשוט לא רוצה, אל תנסי לשכנע אותי, ריטה!
שירין רצתה לשים קץ לשיחה, לחשוב שהריטה תבין ותמשיך לחייג לחברי הסדר. במקום זאת, הריטה תפסה אותה באחיזה של ברזל:
הקבוצות כבר מצטמצמות.
מישהו קיבל ברכת השמים? קראה שירין בחשש, למרות שהיא מרגישה שכבר אינה צעירה, אבל לא עד כך שהחברים שלה נאלצו לשנות את העולם.
לא, אין בזה שום רמז. רק כמה אנשים נופלים מהקצב. ואנחנו עדיין זוכרים את אדר קוש, שנפל לפני עשרים וחמש שנה, כשהיה רק בן… שכחתי לומר לך, זה היה כבר לפני כל זה.
אל תתפוסי, נצבור את כל המחזור, ארבע קבוצות, ובפועל שלושים איש בלבד. כבר נישאת לבן שלך? אפשר גם לשבור קצת רוטינה.
גילה המשיכה לדבר, ושירין נזכרה שוב באדר קוש. היה זה עם חומות כהות מתחת לעיניים ומבט כבד, והחברים חשבו שהוא חלש.
מתברר שלאדר היה לב רועד. הוא חתר לבנות גשר קורי מרהיב בעיירה שלו, אבל לא הספיק דבר. ומה הספיק שירין?
היא נפתחה לאהבה של יוגב, מנהל צוות בנאים, במקום שבו היא עבדה אחרי הלימודים. יוגב שירת במרכז העיר כמפקד משמרת, ולאחר מכן חזר הביתה.
הם התארחו הרבה, יוגב אפילו קרא לה אשת חיי לפני כולם. הוא טען שהקשר ללא נישואין הוא עדות לאהבה אמיתית אנשים חוזרים לאהוב גם בלי תעודת נישואין.
כאשר שירין גילתה שהיא מצפה לתינוק, יוגב לא הגיע לשמירה. מתברר שיש לו שלושה ילדים, ואשתו חולה. הוא פיטר את עצמו מסיבות אישיות, ואף לא הודיע לשירין.
שירין הבינה שלא תוכל לדרוש דבר מאיש עם שלושה ילדים ואשתו חולה. היא עזבה את הבנייה לפני שמישהו שים לב, והחברים הצעירים קטעו:
אז מה, תעודת נישואין חזקה יותר משכנות?
שירין כבר לא הרגישה כל כך, הלכה לעבוד בחנות מכולת קרובה לבית, קיבלה את המשרה מחברת השכונה. היא וסבתה (חנה) הסכימו שהיא, אפילו אם תיהיה אם, תעבוד שני ימים בשבוע.
אמא שלה הסכימה לשבת עם דוד, כי היאהאםכך מאבדת עבודה יפה!
אתה מגדלת אותי כך! קראה שירין את אמא כשהיא נמאס.
חשבתי שתהיי מבורכת, למעלה על פניו של ההר, אבל את… המשיכה אמא בפרשיות.
איזה שורש, כך זרע! מה רצית? השיבה שירין ובו זמנית חרטה על האם.
הם חיבקו ובכו יחד, אך לא היה להם איפה להסתתר.
במשך חמש שנים אחרי סיום הלימודים ריטה קראה לשירין שוב למפגש, אבל שירין לא הלכה.
היא תפסה את הרצפה בשלושה מקומות במדרגות הבניין, בבית הספר ובגן הילדים. מה היא יכולה לספר להם?
בגלל דוד, היא הייתה מוכנה לכל דבר; הוא היה העוגן היחיד שלה. כשדוד הלך לגן, אמא החליטה שהיא סיימה את תפקידה ונסעה לביקור אצל אחותיה בכפר, בטענה שהיא מרגישה רע בעיר וזקוקה לאוויר צח.
כעת, כמה שנים עברו, והיום שירין קיבלה הצעת עבודה במשרה חלקית בחברת הנדסה, והבירה (דוד) הלך לבית הספר. היא הצליחה לנהל הכל, אפילו לקחת את הבן אחרי הצהריים, וזה גרם לרבים לקנאות.
אחד משותפיה בעבודה ניסה להתחנן אליה, אך היא סירבה היא כבר אם, ואיש זר בבית לא נדרש.
במסלול הקידום, שירין הפכה למהנדסת במשרה מלאה, אך עדיין הרגישה חסרת ערך. היא לבשה צנועות, לא הכתימה שיער אחרי ארבעים, והסיבה הייתה שהשיער אפור כבר נגע בקצות.
היא הרגישה שאין לה זכות לאושר, כי היא חיה עם בן זוג נשוי וכמעט גמרה את חייו של אביה של שלושה ילדים.
היא לא יכלה ללבוש בוהק, לצבוע שיערות, לחשוש שהעיניים תביטנה עליה.
בזכות דוד, היא גדלה בתודה, והצדקיות של האם לא פגה. הוא ביקר בקיץ אצל סבתו אירית וביתו של אחותה, ועזר במטלות החקלאות חפר ערוגות, שתל תפוחי אדמה, סלק וגזר, השקיע בחצי, ובסתיו קצץ תפוחי אדמה ועזר לשמור צנצנות רטובות של חמוצים וריבת תות.
הבן היה חזק מצער, חקר את היער וערבל עצים בחללים הקטנים. אמו, חנה, חייכה והרגישה שהאושר הגדול הוא שבן כזה נולד לה, וגם לבת האחת שהיא חיה לבד עם אחותה ליז נכדה אהובה.
והיום של המפגש במרחק של שלושים שנה מהסיום כל המחשבות המוכרות רוצו בראש שירין תוך שניות ספורות.
זוכרת? קפה מול הדיור הציבורי, ביום שישי הבא, שלוש אחרי הצהריים. בואי, אשמח לשמוע עם מישהו, כי אין לי אף אחד, לחצה ריטה בחוזק.
קול ריטה רעד פתאום, ושירין, בלי לדעת למה, אמרה:
בסדר, אבוא
היא שמה את הטלפון על השולחן וצפתה ברגשי ההבטחה. היא נאלצה לבדוק את עצמה במראה, ואז לקח את הטלפון בחזרה. היה צורך להתקשר לריטה ולומר שהייתה רק בטעות.
המספר של ראש הקבוצה היה חוסם, והלב היה נבוך.
בערב מאוחר, פתחה ארון וקיבלה שמלה כחולה שרכש לה דוד ליום חתונתו.
דוד וניסים (הכלה) השתתו לשכנעה לנסוע למרכז הקניות ולמלא אותה במידות. לבסוף בחרו לה נעליים, ואז נסי נאלצה להוביל אותה למספרה, שם צבעו לה את השיער ועשו תסרוקת.
זה היה לפני כשנה דוד וניסים גרו בנפרד, אך שמחו.
השיער האפור חזר לצמוח, ואין למי לקשט אותו יותר, אבל שירין קיבלה את השיער, לבשה את השמלתה הכחולה ותיקנה מעט את השפתיים.
בבית הקפה היה רועש ועמוס כשהיא הגיעה במועד. ריטה קיבלה אותה מיד:
שירין, כמה יפה, כמה שמחה לראות אותך!
גילה חייך בכמה ריסים, אך זה לא פגע בה, אלא גרם לה להרגיש צעירה יותר.
הם ישבו, שוחחו, ואז ריטה נמשכה באיזור אחר, ושירין שתתה מיץ, חיפתה את כל הכיוונים והאזינה למוזיקה.
מישהו ניסה לעסוק במוזיקה הישנה של תקופת הלימודים, הזכיר ימים של חלומות ותקוות.
אפשר לבקש ריקוד? קולה של אישה דרך הרעש. היא הרימה ראש ושמעה קול מוכר.
זה היה לוי מצוות מקבילה, שלישי שנה נישא, ושירין חשה חרטה.
שירין, כמה יפה את! אני כאן בפעם הראשונה למפגש של קהילה הישנה ולא מכיר אף אחד, אבל אותך ראיתי מיד!
לוי שלף ידו, ושירין קיבלה, קמה ונהנתה בריקוד, ריטה הייתה מופתעת מהפעם הראשונה שהחלה.
הם ריקדו כמה ריקודים, שקטים, ואז לוי שאל פתאום:
שירין, אפשר שאני אסע אותך הביתה? אני גרשתי כבר שנים, אם יש לך גבר מחכה, אולי…
הוא הוביל אותה הביתה, והיום הבא הם נפגשו שוב ולא נפרדו עוד.
הבגדים והנעליים ליום החתונה נבחרו על ידי ניסי. היא התעגלה, ובקרוב שירין תצא לסבתא.
שירין קיבלה לעצמה את האושר. ניסי לחשה:
שירין סרוג’יבנה, את באמת יפה! אנחנו שמחות בשבילך, והאושר אפשרי בכל גיל, לא אסור!
והיא, יושב ליד אופק, חשבה על בעלה אלכס, וראתה בתורו אור.
שירין לבסוף סלחו לעצמה וקיבלה להיות מאושרתהיא הרגישה שהקול של הלילה שקט יותר, כמו צליל של שעון חול שמזיז את חולו בעדינות. פתאום פטפטה הלבהקול הפנימי של שִׁרין, תודה על כל הדרך. היא נגעה בקולקציית המפתחות שעל השולחן, החלה לסגור את דלת החדר בעדינות, והוציאה מגבת קטנה שהייתה שם רק כדי לשמור על רגע של חום.
בבוקר שלפני המפגש המחרת, שִׁרין התעוררה לפני הזריחה, נשמה עמוק וראתה את האופק מתפשט בכתום זהוב. היא לקחה את הטלפון, הקליטה הודעה: היום נבנה גשר חדש לא של קורים, אלא של חיבורים. במילים הפשוטות האלה ראתה את עצמו של האישה שהיא הייתה לפני עשרים ושלוש, ואת הגשר שהיא בנתה לעצמה, עם כל החלקים הקטנים של אמונה ואומץ.
בבית הקפה, אחרי הריקוד האחרון, היא חייכה לריטה שהסתכלה על השעון והבינה שהזמן לא היה יותר משעת קפה. ריטה שלפה מפת קטן, פרסה על השולחן והצביעה קו חום שמקשר את שמו של לוי, של פקולטה ישנה, למקום שבו חיברו יחד בחדרי האולפן. חיברו אל קו הזה קשת של צבעים, שִׁרין חייכה למראה של קשת שנוצרה במוּדעתה.
בפינה של החדר, לוי ניגן מנגינה רכה, היא יישבה על הכיסא הישן, ראתה איך האור של השמש המוקדמת שבא דרך החלון רוקד על השולחן, וכאילו כל צללית של העבר נמסה לתוך האור הזה. היא הרגישה שהקול של הלב של לוי מדבר אליה במילים שלא נכתבו: אתה תמיד היה חלק מהמסע, גם כשלא ראית אותו.
היא קראה את שמו של אלכס, בעלה החדש, במחשבה שלוקחת אחריות, אהבה וביטחון, ובתוך עצמו מצאה את המילה בית. הבית לא רק קירות, אלא גם האנשים שממלאים אותם ברגעים קטנים של כוונה.
במהלך הערב, המוזיקה הפכה למנגינה של תקווה, כולם קמו והצטרפו לשירה משותפת. שִׁרין הרגישה שהלב שלה מתמלא בחום, כאילו הוא פועל במעגל של חיבורים מהקירות של האוניברסיטה, דרך בניית גשרים של אהבה, עד למפגש הבא עם זיכרונות. היא חייכה, ידעה שהיום היא לא רק מהנדסת, אלא גם מתכננת של עצמיותה.
לילה סגר, והעולם חזר לשגרה, אך בליבה של שִׁרין נשארה האור האור של האמת שהיא למדה לשאת את כל החלקים של עצמה, לשחרר את הפחדים ולפנות מקום לשמחה שמגיעה בחשיכה. היא קמה מהכיסא, שלפה מפתחות מהשולחן והלכה אל הדלת הפתוחה, ועם צעד של אמונה, נכנסה לעולם שבו כל תחנה היא רק חלק ממסע שאין לו סוף.
והקול האחרון של השיחה עם ריטה נשמע במרחק: הקשרים שלנו לא מתים; הם רק משנים צורה. שִׁרין חייכה, חיבקה את הרוח, וידעה שהקשר הכי חזק הוא זה שהיא יצרה עם עצמה.
