יום חמישי, 2 באוקטובר 2026
היום היה מלא בִּזְמִנוֹת מְתֹקְפְּלִים, ואני מרגישה כאילו החיים נבנים מחדש סביבי, כמו קירות של בית שעוד לא הושלמו.
בבוקר קיבלתי את הקריאה המוכרת מהבן, אורן:
«תשמעו, בקרוב יגיעו אורחים לחג, ולכן עליכם למצוא מקום אחר לשהות. אתם מבינים שלא יהיה כאן שום חג בשבילכם».
אמא, מרינה כהן, הסתכלה עליי במבט מתוח ועניינה:
«אורלי, לאן נלך? אין לנו אף אחד כאן».
היא ניסתה לשמור על שקט, כאילו היא לא רוצה להודות שהמילים של אורן משקפות מציאות קשה. אחר כך היא הוסיפה:
«בכל זאת, אם שכנה מהכפר קראה לנו לבקר לפני זמן רב, אולי נצטרף אליה».
חיינו ברמת גן כבר עשר שנים, ואני ויונתן שלמן (לשעבר ויקטור סטפנוביץ׳) חרטנו בחשבון את ההחלטה למכור את הבית, אחרי שהבן שלנו לקח את ההחלטה המרה; עדיין נזכרים בלילות שלדנו את החלום של בית שייך לנו, שבו היינו האדונים.
הקושי היה גדול, אך הוא היה שלנו. עכשיו, כשאנו חשים שהחיים מתפרקים, אנו מתבוננים בחדר שלנו, מנסים לא להיעורר בזעם של קתרינה חמותנו שהפכה לכל דבר שמציק. היא נופחת אפילו כשאנחנו מהלכים ברגליים שלמות, שותה תה או אוכל, כאילו כל פעולה מהווה עבירה.
האדם היחיד שהיינו מסוגלים לעזור לו היה הנכד, דימא (דימייה). הוא בחור גבוה, חמוד, אך מתייחס אלינו, הזקנים, עם אהבה כמעט משוגעת. אם אמא מבריחה את קולה כשאנו נוכחים, דימא מגיב מיד.
בצד השני, בנו וותיק, שמן, פחד מהאישה שלו ולא נגע בנו כלל שום פעם לא הגן עלינו.
דימא גם נוהג לאכול ארוחת ערב עם סבי וסבתא, אך הוא נמצא בדרך כלל רק בסופי שבוע, כי הוא גר בקרבת מקום במעונות של הצבא.
הזוג הוותיק חיכו לנכד כאילו היה זה חג. ראש השנה קרב וביתו של דימא הגיע אלינו מוקדם בבוקר, רק כדי לברך אותנו בברכת השנה החדשה. הוא נחת בחדר, נושא לכל אחד מאיתנו גרביים חמות וכפפות. הוא ידע כמה קר אנו מרגישים, ולכן בחר לשמח אותנו לדוד רגיל כפפות, ולסבתא כפפות עם רקמת פרחים.
מרינה לוחצת את הכפפות אל פניה ובכיה:
«סבתא, למה? הוא לא נאהב?».
«לא, חמודי, הן הכי טובות. לא חוויתי עד היום כאלה מתנות ערכיות».
היא חיבקה אותו ונשקתה. דימא התחיל לנשק את כף ידי הסבתא משהו שלמד עוד בילדותו, ידיים עם ריח של תפוחים, לחם או חום ואהבה.
אחר כך הוא אמר:
«תשמרו כאן שלושה ימים בלעדי, אני אחזור אחרי שבת עם החברים».
«תתפוס, בן אהוב», אמרה הסבתא, «נחכה לך».
דימא ארז את התיק, נפרד מאיתנו וצא.
הזוג הוותיק חזר לחדרם והמתינו.
כעבר שעה, שמענו את קתרינה מתכננת את קבלת האורחים: «הן צריכות ללכת למקום אחר, לשמור על כבוד האורחים, לא נוכל לשאול לשום דבר». היא לא שמה לב לשאלות של וותיק, שניסה לשאול היכן נשלח האורחים.
הזוג ישב כמו חולדות, אפילו לא הלכו למטבח לשתות תה. ויקטור הוציא מקפא כמה עוגיות ושתף את מרינה. הם ישבו ליד החלון, לעסו את העוגיות בדממה, מפחדים אפילו לדבר. דמעות רטובות של מרינה נראו כמו קצף של שלג.
היום חשכה החלה להתפשט בחוץ, וותיק נכנס לחדר ואמר:
«היי, יש אורחים בקרוב, אתם צריכים ללכת לשום מקום, אחרת לא יהיה שום חג».
«אורלי, לאן אנחנו נלך? אין כאן אף אחד».
«אולי שכנה מהכפר קראה לנו לפני זמן רב, אז אולי נלך לשם».
«איפה נלך? האוטובוס כבר לא נוסע, ואי אפשר למצוא תחנה. והיא עדיין חיה?».
«קתרינה אמרה שיש לנו שעה להתארגן».
וותיק יצא, ויקטור ומרינה הביטו זה בזה, כל אחד מנסה לא לבכות. הם התחילו להתארגן, והמתנות של דימא הפכו לשימושיות.
הלבשו בגדים חמים ויצאו מהבית במצב של שתיקה. בחוץ חשכה כמעט מלאה. האנשים סביבם נרוצו בעסקיהם.
מרינה תפסה את ידו של יונתן ולכו לאט אל הפארק. בדרך עצרו באחד הקפיטריות הקטנות, הזמינו תה ולחמניות, כי לא אכלו דבר במשך היום.
הקפיטרייה הייתה חמה, והאוויר חיצוני של אלפי שלג, רוח קרה וגשם של שלג נשטף אל חוץ. בפארק היה סוכת חורף קטנה. הם חתרו אל הסוכה כדי להתחבא משם.
בזמן שהם ישבו בחיבוק, מרינה הסתכלה על הכפפות המוטבעות על ידיה, ויעקב הסתכל עליה ואמר:
«טוב שהנכד שלנו לבוש לבו טהור, גם כשאבותינו קרים».
«כן, הוא נענה על ההבטחה לא להתנתק», השיבה הסבתא.
הזמן עבר, השלג לא פסק. החלונות של הבתים נדלקו באורות חג, רבים כבר ישבו סביב השולחן לחגוג ראש השנה.
פתאום, ליד רגלי מרינה ויונתן, נצפתה כלבה מתוקה ספניאל לבן, שעלה למרפסת. היא חפצה על ברכיה של הסבתא, ובקשת השמחה של מרינה נראתה.
«חבר, למה אתה כאן לבד? אבוד?», שאלה מרינה.
קול נשמע מרחוק:
«הלו, הלו, איפה אתה? הבית קורא לי, חזור הביתה».
הדברה של כלב הלורד קראה: «הלו, הלורד, אני בא אליך».
דישה (דש), נערה צעירה, הגיעה אל הסוכה. היא חייכה והסתכלה על הלורד, שעמד על ראשי הקטנה של הסבתא.
«סליחה, אדוני, למה הוא כאן לבד?», שאלה מרינה.
קול נשמע: «אמא, אתה לא מותר לשאול?».
דישה סיפרה שהם לא מכירים, אך הלורד צמח על הרגליים שלה. היא הזמינה אותם לבית שלה, שם נחתו בטמפרטורה נעימה, ריח של פנקייקים מתחת למטבח.
דימא, שחיפש את סבא וסבתא שלו, הרגיש לאיבוד ברחובות רחובות תל אביב. אחרי כמה שעות של חיפוש, הוא פגש את דישה עם הלורד. היא הביאה לו את הכפפות שהיו לו, ושאלתה:
«איפה אתה?».
«אני דימא, נטשתי את המשפחה, מחפש אותם».
היא קראה ללורד, והם הלכו יחד אל דישה.
בבית של דישה, ריח הפנקייקים היה חזק.
«אהבתי את הריח הזה», אמר דימא.
«הנה הוא!», אמרה דישה, מציגה את לורד.
דימא נכנס למטבח, והסבתא ראתה אותו ובכתה. האבא יצא מחדר והצטרף אליהם. הם כולם ישבו סביב השולחן, שתו תה, אוכלים פנקייקים חמים, והייתה תחושה של שחרור.
דימא התנצל בפני ההורים שלו על הפגיעה שעשה. המשפחה דנה על העתיד, והסבתא והסבא נותרו אצל דישה. דימא הביא את חפציהם, והפך למבקר קבוע בבית שלה.
לפני כמה שנים, הדירה הקטנה הזאת הייתה רק של דישה ולורד, ועכשיו היא מלאה במבקרים, ריחות של אוכל, צחוק ושמחה.
היום, אחרי כל הסבל, אני מבינה כמה החסד והקשר האנושי חשובים. לפעמים צריך רק לחייך למישהו, לשאול מה קרה ולנסות לעשות טוב. הדברים הטובים תמיד חוזרים אלינו.
מרינה כהן.
