אני לא ארד ליום של סיום הלימודים של שלושים שנה אחרי האוניברסיטה, אחרת תיפול עלי דיכאון. צעקה נועה בטלפון, קולו של החברה היחידה שלה.
ומה איתך, נועה? למה את מתבקשת? נדהמה מרים. זה מרגיש כאילו לפני חמש שנים נפגשנו, היית נורמלית, אף פעם לא נראית ככה. משקית יותר מדי?
אין לי צורך להסביר, פשוט לא רוצה, אל תכנסי לי לראש, רוּת!
נועה רצה לתלות, בתקווה שרוּת תבין ותמשיך לחייג לפי רשימת החברים. אבל הפעם רוּת תפסה אותה במידת חזק,
נועה, אנחנו כבר מצטמצמים בטורים.
מה, מישהו ויתר על נשמתו? נועה נבהלה, היא מרגישה שלא צעירה יותר מדי, אבל לא כה זקנה שהחברים שלה יתחילו לחפש עולמות חדשים.
לא, זה רק כמה מהצדדים של המדינה נפלו. והמת נפטר מאיתנו, איתן קוזן, לפני עשרים וחמישה שנים, הוא היה עדיין צעיר, כבר אמרתי לך.
אז תפסיקי להתלונן, יש לנו ארבע קבוצות, ובפועל רק שלושים אנשים. נישאת לבן שלך כבר? יאללה, אפשר להתרענן קצת.
מרים המשיכה לדבר, ונועה חזרה במחשבות על איתן קוזן. היה לו תמיד טבעות שחורות מתחת לעיניים ומבט עגום, והחברים מהקבוצה רחשו עליו כחולש.
מתברר שלאיתן היה לב חלש. הוא לימד טוב, חולם לבנות גשר חבלים בעיירה שלו, אבל מעולם לא הספיק. ומה את הצלחת, נועה?
התאהבה באגר, מפקד קבלן בנייה, למקום שבו היא תיכנס אחרי התואר. הוא היה משמר במגדל בעיר שלהם, ולאחר מכן חוזר הביתה.
הם פגשו זמן רב, אגר אפילו לפני כולם קרא לה “אשתו”. הוא טען שנישואים ללא רישום הם עדות לאהבה אמיתית. בעיניהם, החיים איננו תלויים בתעודת נישואין, אלא באהבה.
כשהבינה שנמצאת בהריון, אגר לא הגיע לתור המשמר. מתברר שיש לו שלושה ילדים, ואשתו חולה. הוא פוטר בגלל עניינים אישיים ולא הודיע לה אפילו.
נועה מבינה שלא יכולה לדרוש דבר מגבר עם שלושה ילדים ואשתו חולה. גם היא עוזבת את העבודה בבנייה לפני שהכל נבין.
אחד מהקבלנים קירק על סוף היום:
אז, תעודת נישואין חזקה יותר ממגורים משותפים?
אבל נועה כבר לא מתחשבת, היא עובדת במכולת קרובה לבניין, בעבודה שמצאה דרך שכנה מהחדר של הוועד. הם סיכמו שעבודה תישאר גם כשיהיה לה בן.
אמה מסכימה לשמור על דימא, כי בתי היא “לאחרונה” איבדה עבודה טובה!
את בעצמך חינכת אותי כך! צעקה נועה באכזבה כשהאמא התעצבנה.
כן, חשבתי שתהיי טובה, שתסיימי לימודים ביום אחר, ואת, נועה, לא מצליחה! חיכתה האמא.
מה שזורה, גם היא! השיבה נועה, והייתה לה חרטה מיידית על האמא.
אחרי זה הן חיבקו ובכו יחד, אבל מה המשמעות? לאן ללכת עכשיו?
כאשר רוּת מזמינה אותה לחגוג חמש שנים אחרי סיום הלימודים, נועה לא הולכת.
הם יספרו על משפחה, על עבודה, יציגו תמונות, נועה תשטוף רצפת שלוש מקומות: במגרש הבית, בבית הספר ובגן הילדים. על מה היא תדבר איתם?
בדיוק, על מה הם ידברו איתה?
בשביל דימא היא מוכנה לכל דבר, הוא ההקלה היחידה שלה.
כשהדימא נכנס לגן, האמא מחליטה שהיא סיימה את חובתה, נוסעת לבקר את אחותה בכפר, וטוענת שהיא מרגישה חולה בעיר ומחפשת אוויר צח.
במשך כמה שנים נועה מקבלת הצעה לחצי משרה. דימא מתחיל בית ספר, והיא מתמודדת עם כל המשימות, אפילו לוקחת את הילד אחרי הצהריים, וכולם מקנאים ביכולתה.
עד שהחבר בעבודה מתקרב אליה, היא מסרבת מייד; יש לה בן, ולא צריך דוד זר בבית. הוא לא יחליף את האבא, רק יוסיף בעיות.
נועה מצליחה בעבודה, כשהבן מתבגר, היא מרוויחה היטב, עוברת למשרה מלאה כמהנדסת.
אבל תמיד מרגישה חסרת ערך, נראית שחרורה, לבושה צנוע, שערה לא צבעה, אחרי ארבעים כבר יש לה שחתי.
היא מרגישה שאין לה זכות להיות שמחה, כי היא חיה עם גבר נשוי והייתה על סף לקחת אביה של שלושה ילדים.
היא לא רוצה להופיע בולט, אחרת מישהו עשוי להצביע עליה.
ולא מאמינה יותר בתוצאה חיובית של מערכות יחסים, סביב כולם נשואים, והיא לא נראית אף יותר טובה, אולי אף גרועה.
דימא גדל בתודה על הקרבה של אמא, הטיבול של אמא שלו לא פגע בו. הוא נוסע בקיץ לבקר את סבתו אירה וסבתה, ועוזר בכל משימה.
קופח אדמה, שותל תפוחי אדמה, סלק וגזרים עם שני הסבתות, משקה ומזין, ובסתיו מגלה תפוחי אדמה ועוזר לשמור צנצנות רטבות וריבה.
מאז ילדותו היה חזק, קוצף עצים, מסדר ערמות בעץ. אפילו האם אומרת לו עכשיו שזה מזל גדול שיש לה בן כזה, והיא עם אחותה הבודדה ליהודית נכד אהוב.
אז קפה ומפגש עם חברי קורס של שלושים שנה אחרי האוניברסיטה
כל המחשבות הללו חולפות במוח נועה בשניות ספורות.
ואז היא שומעת את מריה שואלת בחוזקה:
נועה, זוכרת? קפה מול המעונות, ביום שישי הבא, שלוש אחרי הצהריים. באי, צריך מישהו איתי לשוחח, אחרת אני לבד, את באה?
קול רוּת מתרעם פתאום, ונועה, בלי לדעת למה, משיבה:
כן, אבוא
הניחה את הטלפון על השולחן וצפתה בצער על ההבטחה. הלכה לבחון את עצמה במראה, לקחה שוב את הטלפון. חייבת להתקשר לרוּת ולהסביר שזו הייתה טעות.
הקשר של הרז’ז’מלה היה עסוק, ונועה הרגישה מבוכה.
בערב מאוחר פתחה את ארון הבגדים והוציאה שמלה כחולה שהקנה לה לבנה לחתונה שלה.
דימא עם נטע משכנעו אותה ללכת לקניון, ניסו אותה במידה של בחירת בגדים.
לבסוף השמלה התאימה לכולם, אפילו לנועה. שם התאימו לה נעליים, ונטע לקחה אותה למספרה לצביעת שיער ולעיצוב תסרוקת.
זה עבר שנה, דימא ונטע גרו בנפרד, שניהם שמחים.
השיער של נועה מתכסה בשערות אפורות, אין לה מי לטפל בה, והיא מרגישה מבוכה להסתגל. היא מסדרת את השיער, עונדת את השמלה הכחולה שתלויה בארון, מצבעת מעט את השפתיים, אך מוחקת מיד עם טישו יותר מדי.
בקפה היה רעש וקהל, כשהגיעה בזמן. רוּת הבחינה בה וקפצה: נועה, את מדהימה! כמה שמחה לראות אותך!
מריה חיבבה קצת, אבל זה רק גרם לה להרגיש צעירה יותר.
הן דברו על השולחן, ואז רוּת היסתה, ונועה שתתה מיץ, הסתכלה סביב ושמעה מוזיקה.
הקול של מישהו חייך והזמין:
אפשר לבקש ריקוד? נועה שמעה בין הרעש, הכירה אותו מיד.
זה היה ליאו סלאף מקבוצה מקבילה. הוא נשא בתשעה, נועה חוותה חרטה, אהבה אותו אז.
נועה, כמה יפה את נראית! אני בפעם הראשונה במפגש בוגרים ולא מזהה אף אחד, ושמתי לב אליך מיד!
ליאו חייך, חיבק אותה, והן רקדו כמה ריקודים. רוּת מביטה בהפתעה לפני שחזרה לשולחן.
לאחר כמה ריקודים ליאו שאל ברצינות:
נועה, אפשר שאצא אותך הביתה? אגיד מראש שאני גרשתי, אם יש לך בעל בבית, אני פשוט מביא אותך הביתה כי מאוחר.
ליאו הציע לה נשיאת בית, וביום הבא הם נפגשו שוב ולא נפרדו.
נטע עזרה לבחור שמלה ונעליים לחתונה; היא כבר מתבגרת, בקרוב נועה תהיה סבתא, והיא מרגישה מבוכה על היותה כלה.
נועה מרשה לעצמה להיות שמחה.
נטע לחשה:
נועה סרגייבנה, את באמת יפה! אנחנו שמחות בשבילך, אפשר להיות שמחים בכל גיל, זה לא אסור!
ובכן חשבה נועה, מביטה באורו של בעלה אורי אולי גם לי אפשר.
היא סיגרה את עצמה, והחליטה להיות שמחה.
