אורלי בן-אורי עוצרת לפני השער הקטן המוכר, משענת את גביה על גדר הקש. היא רצה מהאוטובוס כמו משוגע ואין לה כוח עוד. כשהיא רואה את העשן האפורים-כחולים עולה מתוך האח, היא מחזיקה יד על חזה: הלב פועם בחזקה כך שכמעט מרגיש שמפרק את צלעותיה. למרות האוויר הקר, מצחייה מזיע ברקירות. היא מנגבת אותו בתנועה מהירה, ואז דוחפת בחוזק את השער.
במבט חד היא מבחינה שהמחסן תוקן רובן. בנה כבר לא כותב לה מכתבים, אך הוא לא שיקר: הבית המשפחתי נשמר, כמו שהבטיחה. היא קופצת במדרגות המרפסת, מוכנה לחבק את בנה יוסף.
הדלת נפתחת והופיע זר, כהה, עם סינר מטבח קשור על כתפו.
מחפשים מישהו? שאל בקול גרוני, מביט בה.
אורלי נדהמת.
ואיפה יוסף?
הזר מגרד בט nervously את סנטרו, מביט בה ללא נימוס. הוא נחשב במראהו: ז’קט מעובה ישן, נעלי בוט נרקבות, תיק מלוכלך לבוש של אדם שמחפש מחסה. הוא אינו חוזר לשם בטיול קיץ שהפך לחורף קר: לבושו הוא של אסיר משוחרר.
יוסף הוא בני. איפה הוא? הוא בסדר?
הזר משך את כתפיו בחוסר עניין.
כנראה שכן. אתם כנראה יודעים יותר. הוא מתכונן לסגור את הדלת, ואז משנה דעתו. יוסף הלוי?
היא משענה במהירות. הזר מביט בה בתמיכה.
מכרתי את הבית הזה לפני ארבע שנים. תיכנסו אם תרצו
לא, לא! אורלי מזימה ידיים ולמעשה מתקרבת למדרגות. תוכל לומר לי היכן הוא?
הוא מניד בראשו. היא פונה לשער. יכלה ללכת אל ידידתה דיקלה, אך ידיעתה הייתה כי דיקלה תדבר בטון גס. ולבה של אם הרגישה שמשהו רע קרה לבנה.
היא הולכת לאיטה לתחנת האוטובוס, מתעמקת במחשבות חשוכות. מה קרה? יוסף היה בטוח בעצמו לפני ארבע שנים הוא נשען על “חבר” ונקלע להונאה. אם אורלי לא לקחה על עצמה אחריות, הוא היה נידון לעונש ארוך. במקום זאת, היא נענשה, זקנה, לחמש שנים בלבד. שלושה ימים לפני זה שחררו אותה על התנהגות טובה ואף שילמו לה על כרטיס האוטובוס.
היא מתיישבת על ספסל בטון ולוחשת:
איפה אוכל למצוא אותך, יקירי?
דמעות מתמתחות לעיניה. הלב קפץ כששלוש שנים לפני זה הפסקו מכתביו של בנה. כעת הפחדים הגדולים שלה נראו כמומשים: היא אפילו מכרה את הבית. היא מנגבת את לחיה במפית.
פתאום רכב שחור נעצר מולה. הזר החדש, בעל הבית, מושיט לה נייר:
מצאתי את הכתובת הזאת במסמכים. אם תרצי, אני אביא אותך לעיר.
היא תופסת את הנייר כמו מצלת חיים.
תודה, ילד יקר, אל תדאג; אצליח. מתרוממת, פונה לאוטובוס החוזר.
חצי שעה של קפיצות, מצוקה ואיבוד בעיר: סוףסוף היא עומדת לפני השער של קומה שלישית בבניין קפוס. היא לוחצת על הפעמון כמה פעמים ומחזיקה נשימה. אולי יפתחו לה דלת עם חדשות קשות. דמעות זולגות ללא הפסקה.
כאשר השער נפתחת, שמחתה מתפרצת: יוסף, מבולגן, חצוי, קצת שיכור, אבל חי! היא מתפרקת בדמעות ומנסה לחבק אותו, אך הוא לא נראה שמח. הוא נסוג, משאיר את הדלת פתוחה חלקית:
איך מצאת אותי?
מורתעת מהקבלה הקרה, היא אינה יודעת מה לענות. יוסף מסתובב ודוחף אותה למעלה במדרגות:
מצטערת, אמא, אבל אי אפשר לבוא פנימה. אני גר עם אישה ששונאת לשעבריים במאסר. אין לי כסף, תדאגי לעצמך.
אורלי מנסה לדבר על מכירת הבית, אך הדלת ננעלת כמו פגז ללב. היא אינה בוכה עוד. ברושיה, היא יורדת במדרגות. דיקלה הייתה צודקת: היא גדלה בחורף קשה. היא חייבת לקבל את האמת ולסבול את ההאשמות, ללא גג.
חוזרת לכפר, גורל מתרחק: דיקלה נפטרה לפני חצי שנה; ביתה הפך למקלט לנינים כמעט זרים. תחת גשם קל היא מתמקמת בתחנת האוטובוס, מהרהרת במחר.
אורות רכב מבהירים אותה: אותו הזר, בעל הבית החדש, קורא:
עלי, את רטובה!
היא מסרבת, מתפרקת: אין לה בית לשוב אליו, והזר כל כך אדיב. הוא מעלה אותה ברכב כמעט בכוח.
הם מדברים. אורלי מספרת את סיפוריה הקשה, משאירה בחשאי רק את ביקור הבן מחוסר בושה. הנהג, איתן, מציע לה לשהות אצליו, לפחות לזמן מה. כך אורלי בןאורי חוזרת לבית הישן, שהפך לבית של איתן. והיא נשארת שם.
איתן עובד משחר ועד ערב: הוא מנהל נגרייה מתרחבת; היא מטפלת בבית: בישול, כביסה, ניקיון. היא מתמודדת בקלות עם מכשירי החשמל המודרניים. איתן, עדיין רווק, אינו מחפש משפחה חדשה.
נוכחותו היא בדיוק מה שהיא זקוקה אליו: תחת כנפיו, אורלי, יתום שגדל בטיפוח, מוצא סוףסוף חום של בית. בכל פעם שהיא מדברת על עזיבה, הוא משיב:
לאן תלכי? כאן ביתך!
איטיות, גם לבה מתחמם. דם ביולוגי אינו מחליף, אבל איתן מגלה נדיבות נדירה, כמעט כבן. עם קרבת החורף, הוא מחליט להביא לה ארוחת צהריים מהנגרייה במרחק כמה צעדים, ולפעמים הוא עסוק מידי לחזור לאכול.
באותו היום הוא מביא לה תרמוס של מרק חום וקציצות. הוא מכניס אדם זר מהמשרד, פורש מפה נקייה. איתן צוחק:
אורלי, את קצינה: אין ויכוח! ואם יתפגע?
היא מכה כף:
רוצה שתעסיק אותו ראש צוות? רואה על פניו רוצח. סומך על האינסטינקט שלי, הכלא לימד אותי לקרוא אנשים.
הוא מניד בראשו:
אל תדאגי, אמא! יש לו קו קורות חזק. איאפשר להסתמך רק על רושם.
היא צודקת: חודש לאחר מכן, הנגרייה ספגה הפסדים כבדים; אותו עובד מכר את העץ בסתר ועזב עם משאית מלאה. איתן, מדוכא, הודה בטעות.
בבצע גיוס צוות חדש, הוא מחליט: “אם סבתא יודעת, היא תעזור”. מהיום והלאה, אורלי משגיחה על ראיונות: איתן שואל, היא מתבוננת, רושמת פסיקה ומעבירה לו. כרטיסיות שלמות: “שיכור מתווכח”, “רוצח נבחן”, “חסיד משוקלל”. כך היא מזהה גם עובדים טובים, למרות המראה המוזר.
בפעם אחת, הוא מהסס לפני מועמד: היא מחזיקה בטופס, ידיה רועדות. איתן מביט במועמד אותו אדם שמכר לו את הבית. יוסף נדהם, מביט באמו היושבת לצד הבעל, מגרה מצחיה, מתרומם במבטו; אשתו של יוסף שלחה אותו לעבוד; הנגרייה משכירה טוב. הוא לא ציפה לראות את אמו שם; הוא חשב שהיא נעלמה.
בשתיקה, איתן קורא את ההחלטה. אורלי כותבת שני מילים, רצה החוצה. יוסף מחייך בחוכמה: בטח יקבלו אותו, אמא תוודא.
איתן קורא בקול רם:
“סוג רע”. מנענע את יוסף כאילו היה זבוב. צא! אני סומך על שיפוט של אמא.
