נעמה, אני לא מבינה מה אתה רוצה, אומרת הוא.
שום דבר מיוחד, משיב אורי.אני רק רוצה להיות לבד, לנוח כמה זמן. לך לכפר, תרגיעה, תרדדי קילוגרמים. אחרת את נראית חסרת צבע.
הוא מזלול את הצל של אשתו במבט מזלזל. נעמה יודעת שהיא עלתה במשקל בגלל ההריון, אך אינה אומרת דבר.
איפה הכפר? שואלת היא.
במקום ציורי מאוד, מחייך אורי.תאהבי אותו.
נעמה מחליטה לא לנהוג במחלוקת. גם היא זקוקה למנוחה.אולי אנחנו רק עייפים אחד מהשני, היא חושבת.נשאיר את זה למנוחה ונחזור רק כשהוא יזמין אותנו.
היא מתחילה לאסוף את חפציה.
את לא כועסת עלי, נכון? מוסיף אורי.זה רק לשעה, רק כדי להתאושש.
לא, הכל בסדר, משיבה נעמה עם חיוך.
אז אני בא, אומר אורי, מנשק אותה בחלק הלחיים לפני שיוצא.
נעמה נשמתה לעומק. הנשיקות שלהם כבר לא חמות כמו פעם.
הדרך לוקחת יותר זמן משציפו. נעמה הולכת לאיבוד פעמיים הGPS מתעלף ואין קליטה. לבסוף רואה שלט עם שם הכפר. המקום מבודד, הבתים מעץ, מטופלים היטב ועם קישוטים חצובים.
כאן אין נוחות מודרנית, חושבת נעמה.
היא צודקת. הבית נראה כמו קוטג׳ נגרד. בלי רכב או טלפון, היא מרגישה כאילו חזרה לעבר. היא משיגה את הטלפון.אצור עכשיו, היא אומרת לעצמה, אך אין סימן.
השמש שוקעת ונעמה עייפה. אם לא תמצא את הבית, היא תבלה את הלילה ברכב.
אין לה חשק לחזור לעיר, ולא רוצה לתת לאורי סיבה לומר שהיא לא יודעת איך לנהל את העניינים.
היא יורדת מהרכב. המעיל האדום שלה בולט בחיוך מול נוף הכפר.
טוב, נעמה, אנחנו לא נאבדים, היא אומרת בקול רם.
בבוקר הבא, קריאת הקוקו של תרנגול חד קול מעירה אותה בזמן שהיא ישנה ברכב.
מה הרעש הזה? מתלוננת היא, מורידה את החלון.
התרנגול מביט בה בעין אחת, אז חוזר לצפצוף.
למה אתה צועק כל כך? שואלת היא, ופתאום רואה מטאטא חולף מול החלון, והתרנגול שותק.
על השוליים מצטייר זקן.
בוקר טוב! מברך אותו.
נעמה מתבוננת בו במופת. תושבי הכפר נראים כאילו יצאו מסיפור אגדה.
אל תתפלא מהתרנגול שלנו, אומר הזקן.הוא טוב, אבל מצפצף כאילו נחרב.
נעמה מתפרצת מצחוק, והישנון נעלם מיד. גם הזקן מתחייך.
תישארי כאן זמן ארוך, או שמדובר רק בהפסקה?
להתאושש, כל עוד זה אפשרי, משיבה נעמה.
תיכנסי, ילדה. בואי לאכול ארוחת בוקר. תפגשי גם את הסבתא. היא מכינה עוגות ואין אף אחד שיאכל אותן. הנכדים מגיעים פעם בשנה, הילדים אף פעם.
נעמה לא מהססת. היא רוצה להכיר את התושבים.
הכלה של שלמה ברק מתגלה כסבתא מהאגדה חבשת שמלה ופסק בשרשרת, חיוך בלי שיניים וקמטים מלאי חמלה. הבית נקי ונוח.
זה נהדר כאן! מתרגשת נעמה.למה הילדים לא באים יותר?
חנה מסבירה בגבהות כתפיים.
אנחנו מי שמזמינים אותם לא לבוא. הדרכים רעועות. אחרי הגשמים צריך לחכות שבוע לפני שנצא. היה כאן גשר פעם, אך הוא נפל לפני חמש עשרה שנה. אנחנו חיים כמו אסירים. אורי הולך לחנות רק פעם בשבוע. הסירה כבר לא תופסת עומס. אורי חזק, אבל הגיל
העוגות האלה משמימות! מתלהבת היא.אין מישהו שדואג לכם? מישהו חייב לדאוג.
למה? אנחנו רק חמישים. פעם היינו אלף. היום כולם עזבו.
נעמה מתבוננת.
מוזר. איפה המועצה?
מעבר הגשר. והדרך המורדת היא 60 ק״מ. חושבים שלא נלך לבקש עזרה? התשובה אחת: אין לנו כסף.
נעמה מבינה שמצאה פרויקט לחופשת הקיץ.
תגידו לי, איפה המועצה? או תצטרפו אליי? לא נראה שירד גשם.
הזקנים מתבוננים זה בזה.
את רצינית? באת להתאושש.
כן, המנוחה יכולה להיות בצורות שונות. ואם ירד גשם? גם אני צריכה לחשוב על עצמי.
הזקנים מחייכים בחום.
במועצה המקומית אומרים לה:
עד מתי תמשיכו להציק לנו! אתם מכנים אותנו רעים. תסתכלו על דרכי העיר! איך לדעתכם מישהו ישלם על גשר לכפר של חצי מאה תושבים? חפשו מימון. לדוגמה, שלמה ברק. שמעתם עליו?
נעמה מנידה בראש. היא מכירה אותו שלמה ברק הוא הבעלים של החברה שבה עובד בעלה. הוא נולד כאן; הוריו עברו לעיר כשהיה בן עשר.
לאחר לילה של חשיבה, נעמה מחליטה. יש לה את מספרו של שלמה בעלה התקשר אליו כמה פעמים מהטלפון שלה. היא מחליטה להתקשר אליו כ”שלישית”, בלי לציין שאורי הוא בעלה.
הפעם הראשונה נכשלת, בפעם השנייה שלמה מקשיב, נשאר שקט לרגע, ואז מתפרץ מצחוק.
את יודעת, כמעט שכחתי שאני נולדתי כאן. מה שלומך? שואל.
נעמה שמחה.
טוב מאוד, הכל רגוע, האנשים נהדרים. אשגר לך תמונות וסרטונים. יגור ברק, ניסיתי כל דרך אף אחד לא רוצה לעזור למבוגרים. אתם היחידים שיכולים לעשות משהו.
אחשוב על זה. שלחי לי את התמונות, רוצה לזכור איך היה.
שני ימים נעמה מצולמת ומצלמת למען שלמה. ההודעות נקראות, אך אין תשובה. היא עומדת לוותר, כשיגור ברק מתקשר בעצמו:
אקטירינה ולסיוון, אפשר לבוא מחר למשרד שלי על רחוב לין סביב שלוש? והכיני תכנית ראשונית של העבודות.
בהחלט, תודה, יגור!
זה קצת כמו לחזור לילדות. החיים מרתון אין זמן לעמוד לחלום.
מבינה. אבל צריך לבוא באופן אישי. מחר אהיה שם, בבטחה.
עם סיום השיחה, היא מבינה שמדובר באותו משרד שבו עובד בעלה. היא מחייכת לעצמה, מצפה למפתיע שבא.
היא מגיעה מוקדם, לפני הפגישה בשעה. לאחר החנייה, היא הולכת למשרד של בעלה. המזכירה אינה נמצאת. היא נכנסת, שומעת קולות מרחבי חדר המנוחה, מתקרבת. שם היא מוצאת אורי ואת מזכירתו.
במראה של נעמה, הם נדהמים מאוד. היא עומדת במרכז הדלת, אורי קם פתאום, מנסה לתפוס את המכנסיים שלו.
נעמה, מה את עושה כאן?
נעמה רצה מהמשרד ובמסדרון פוגשת את יגור. היא נותנת לו מסמכים ובלי שליטה בדמעות, רצה אל היציאה. היא לא זוכרת איך חזרה לכפר. כשהיא מגיעה, היא נופלת על המיטה ומתפוצצת בבכי.
בבוקר הבא, מישהו מקדש את הדלת כדי להעיר אותה. יגור ברק מופיע עם קבוצה של אנשים.
בוקר טוב, אקטירינה ולסיוון. ראיתי אתמול שלא היית מוכנה לדבר, אז באתי בעצמי. רוצה תה?
בבקשה, הכנסי.
בלי להזכיר שום דבר מהלילה הקודם, הם יושבים סביב הבית, שותים תה. יגור מביט מהחלון.
הו, איזו משלחת! אקטירינה ולסיוון, האם זה לא סבא של שלמה?
נעמה מחייכת: זה הוא.
לפני שלושים שנה כבר היה סבא, ושותפיו הזינו אותנו בעוגות שלו.
האיש מביט בנעמה בחשש, והיא משיבה מייד: חנה במצב מצוין וממשיכה להכין את העוגות המפורסמות שלה.
היום עובר במלא פעילויות. עובדי יגור מודדים, רושמים, מונים.
אקטירינה ולסיוון, אפשר לשאול שאלה? שואל יגור. בעניין בעלך אתה?
נעמה חושבת ואז מחייכת: לא. אתה יודע, אני אפילו מודה שהכל נגמר ככה ומה הלאה?
יגור נשתק. נעמה קמה ומביטה סביב.
אם ייבנה הגשר מחדש, המקום הזה יכול להפוך למדהים! לשפץ בתים, ליצור פינות מנוחה. הטבע שלם, אותנטי. אך אין אף אחד שדואג לזה. ואם לא ארצה לחזור לעיר
יגור צופה בה בהתפעלות. האישה נראית מיוחדת, החלטית, חכמה. הוא לא שמע אותה לפני, והיום הוא רואה אותה באור חדש.
נעמה, אפשר לבוא שוב?
היא מביטה בו בעין: בואי מתי שתרצי, אשמח.
הקמת הגשר מתקדמת בקצב מהיר. התושבים מודים לנעמה, והצעירים מתחילים לחזור. יגור הופך למבקר קבוע.
בעלה מתקשר שוב ושוב, אך נעמה מסרבת לענות ובסופו של דבר חוסמת אותו.
בהשחר, קול דפיקה מתרומם על הדלת. נעמה, עדיין חצי ישנה, פותחת וצופה, מצפה לחדשות רעות, אך רואה את אורי.
היי, נעמה. באתי לקחת אותך. די להיות עצובה. סליחה, אומר הוא.
נעמה מתפוצצת מצחוק: ‘סליחה’? זה הכל?
טוב תכיני את עצמך, חוזרים. את לא יכולה לגרש אותי מהבית, אל תשכחי, זה לא הבית שלך, שכחת?
עכשיו אני מגינה עלייך! משיבה נעמה.
הדלת נקרחת במגרס. מחדר אחר יוצא יגור בלבוש לא פורמלי:
הבית הזה נרכש עם כספי החברה שלי. אתה, אורי אלקזייביץ’, מתכוון לחשוב שאתה קונה? כרגע יש ביקורת במשרדים שלנו, ותצטרך לענות על הרבה שאלות. לגבי נעמה, הייתי אומרת שלא לדאוג זה רע לבריאותה
עיניו של אורי נפתחות בפלא. יגור מחבק את נעמה.
היא החברה שלי. בבקשה, תעזוב את הבית. המסמכי גירושין כבר הוגשו, תחכה להודעה.
החתונה מתקיימת בכפר. יגור מודה שמצא מחדש אהבה למקום הזה. הגשר נבנה מחדש, הדרך משודרגת ונפתח חנות. התושבים קונים בתים לשהייה קיץ. נעמה ויגור מחליטים לשפץ גם את ביתם שיהיה להם מקלט כשילכו לבקרם הילדים.
