יומן 12אפריל 2026
היום קיבלתי משימה מוזרה מאשתי, תמר. כשאמרתי לה מה אתה רוצה?, חייכה ועשתה קטע של חוסר הבנה.
זה לא משהו רציני, אמרתי, רק רוצה חופש, כמה ימים של מנוחה, לשבת בכפר, לרדת במשקל. אחרת אתה מרגיש משומש עד סוף.״
הביטתי בתמר, שהייתה רזה מעט יותר מהרגיל אחרי שהקפידה על תזונה בריאה, והחומרה בחשבון שצפתי לו משקל. היא לא הגיבה, רק שאלה:
איפה הכפר הזה?
במקום ציורי, בטבע, תאהב אותו, חייכתי.
החלטתי שלא להתווכח; גם לי היה צורך במפלט. חשבתי: אולי שנינו עייפים מהשגרה, אז נניח הכל במנוחה עד שיבקש ממני בעצמו.
הכנתי תיק קטן ובאתי לחנות כדי למלא כמה מצרכים. תמר קראה לי:
לא שונאת אותי, נכון? זה רק למטרת מנוחה קצרה.
לא, הכל טוב, חייך, והחזק לנו חיבוק לפני שיצאתי.
המסע ארך יותר מהצפוי. הפעם נפלתי על הדרך ולא מצאתי את הGPS, ולא היה קליטה. אחרי כמה קפיצות, ראיתי שלט עם שם הכפר: קיבוץ נווה שלם. בתים מעץ, קופצים בתאורה של קישוטים חקלאיים.
אין כאן נוחיות מודרנית, לחשתי לעצמי.
והאמת, הבית נראה כמו צימר ישן, ללא רכב ולא טלפון, והייתי בטוח שהייתי חוזר לתקופה עברית קלאסית. הוצאתי את הסלולרי אין קליטה.
היום שקוע והשמש מתחת לאופק, הרגשתי שהלילה אאם נאלץ לבלות במכונית. לא רציתי לחזור לתל אביב ולא לתת לאבי (שמי) תירוץ לא למצות. ירדתי מהאוטו, וכתמר קיבלתי את המראה של גופלי האדום שמבליט את הנוף הכפרי.
בסדר, תמר, נצליח, אמרתי בקול רם.
בבוקר הבא, קרקר של תרנגול עורר אותי, כששכבתי במכונית.
איזה רעש! קמאתי, מוריד את החלון.
התרנגול קלט אותי במבט חד, המשיך לשורר ואז נעלם. פתאום חזה חזק ושרק.
לפני הסף ראתי זקן, לבש בגד קצוץ, ונפח את פניו:
בוקר טוב!
הזרים נראו כמו מתוך סיפור עם.
אל תתפנה יתר על המידה מהתרנגול שלנו, אמר הזקן, הוא טוב, רק צוחק כאילו מישהו חותך לו כנפיים.
צחקתי בקול רם, והמתקדם נעלם.
אתה מתכנן להישאר כאן זמן ארוך? שאל, או רק עצירה קצרה?
עד שיתייצב זמן למנוחה, השבתי.
הזקן הזמין אותי לארוחת בוקר. בוא אליי, תכיר את סבתא. היא עושה עוגות, ואין מי שיאכל אותן. הנכדים באים פעם בשנה, הבנים מצטרפים מדי פעם…
הסבתא, ריבקה, לבשה סינר ושמלה עם כיסוי ראש, עם חיוך חסר שיניים וקמטים שמביעים חום. הבית היה נקי ונעים.
זה מדהים כאן! למה הילדים לא באים יותר? שאלתי.
אנחנו בעצמנו מבקשים מהם לא לבוא. הכבישים רעים. אחרי גשם צריך שבוע לפני שנוכל לצאת. היה גשר פעם, אבל הוא נפל לפני כעשר שנים. אנחנו חיים כמאסימים. אני, אבי, הולך לשוק רק פעם בשבוע, ויש סירת דיג שמרידה כבר לא עומדת.
שאלתי: מי מנהל את המוסד?
מאחורי הגשר, 60 קילומטרים עם מסלול מעקלים. אין לנו כסף לתקן.
הבנתי שהזדמנות נפתחת לי לפרויקט נופש.
ביקשתי לדעת היכן הממשל המקומי. הזקנים חייכו בבקשה:
את באמת כאן למנוחה?
כן, למנוחה בכמה צורות. ואם ירד גשם, אני גם אחשוב עליי.
במשרד העירוני סיפרו לי:
מתי תסבלנו? מי ייתן לנו כסף לגשר קטן של כ-50 תושבים? חפשו מימון, אולי מחברת סולאריטק, שאתה בטח מכיר.
הכרתי את המימון סולאריטק היא החברה שבה עובד בעלי, יוסי. הוא נולד כאן, הורים עברו לתל אביב כשהיה בן עשר.
לאחר לילה של מחשבות, חייגתי לסולאריטק כאדם שלישי, בלי לחשוף שהבעל שלי הוא אבי. השיחה הראשונה נכשלה, אך בפעם השנייה יוסי הקשיב, הקפיא, ואז צחק.
תזכור, אני נולדתי כאן. מה קורה? שאל.
הצעתי לו לשלוח תמונות וסרטונים של הכפר. הוא קיבל, אך לא חזר. כשלתי, אז קיבלתי שיחת חזרה מאיתן ברק, מנהל הפרויקט:
אקהטרינה ויוליה, אפשר להגיע למשרד הלן בלינין בת שלוש? הכיני תכנית קו ראשוני.
בסדר, תודה, איתן!
הקשר בין המשרד הזה למשרדי שלי היה בלתי צפוי זה היה המשרד שבו עובד בעלי. חייכתי לעצמי, משערת על הפתעה שתבוא.
הגעתי מוקדם, שעה לפני הפגישה, חיפשתי את המשרד של בעלי, שלא היה שם המזכירה. שמתי אוזן אל תוך חדר המנוחה ושמתי שם את אבי עם המזכירה שלו. הם נדהמו לראות אותי.
אקהטרינה, מה את עושה כאן? שאל אבי, מנסה לקפוץ על מכנסיו.
ברחוב, מצאתי את איתן, נתתי לו מסמכים, ובכי קר של דמעות מלאו את עיניי. לא זוכרת איך חזרתי לכפר. אחרי שהגעתי, נפלתי על המיטה ובקעתי בצעקות.
בבוקר הבא, דפנו את הדלת כדי להעיר אותי. איתן הגיע עם קבוצה של אנשים.
בוקר טוב, אקהטרינה. ראיתי שלא הייתה לך רוח לדבר אתמול, אז באתי לבדוק. תרצי תה?
בבקשה, תבואו פנימה.
לא הזכרתי על מה שקרה אתמול, ישבנו לשתות תה סביב הבית. איתן הביט בחלון, ואז שאל:
זהו הנציג של קיבוץ נווה שלם? אולי הוא סבו של יוסי?
חייכתי: זה הוא.
שלושים שנה לפני, הוא כבר היה סב, ואשתו הכינה לנו עוגות.
אקהטרינה השיבה: ריבקה עדיין בריאה וממשיכה להכין את העוגות המפורסמות שלה.
היום עבר במלאכת מדידה, רישום והערות.
אקהטרינה, שאלה אחת… האם תסלח לבעלך? שאל איתן.
חשבתי, חייכתי: לא. אני אפילו מודה לו שהדברים הגיעו למצב הזה ומה הלאה?
איתי נגע במבט חודר. הוא אמר: אם ייבנה הגשר, המקום הזה יכול להפוך למושלם לתיירות. לשפץ בתים, לבנות פינות מנוחה. הטבע כאן נשמר, אך אין מי שמטפל בו. אם הוא לא ישוב לעיר
הקשר בינינו חזר למרכז.
הקמת הגשר התקדמה בקצב מהיר; תושבים חזרו, הצעירים חזרו למקום. איתן הפך למבקר קבוע.
בין כל זאת, בעלי קירא לי כמה פעמים, אך חסמתי את המספר.
בשעת הבוקר, דפיקה חזקה על הדלת. ערתי בחצי שינה, חשבתי על חדשות רעות, אבל מישהו עמד בפתח היה זה אבי.
היי, קיבלת אותך, תתפגרי, סליחה, אמר.
צחקתי בקול רם: סליחה? זה כל?
בסדר, תתכונן, אנחנו חוזרים. אתה לא יכול לשגר אותי מהבית, אתה שכחת שזה הבית שלנו.
עכשיו אני שואף אותך! קראתי.
הדלת נפתחה בחריקה. מאחורי החדר, איתן הופיע בלבוש יומי:
הבית נרכש מהחברה שלי. אתה, אבי אלכסייביץ, חושב שאתה מתעלם ממני? יש כאן ביקורת, ואתה צריך לענות על שאלות. לגבי אקהטרינה, אמרתי לה שלא לדאוג זה רע לבריאות שלה
אבי נבהל. איתן חיבק אותי:
היא בחורה שלי. בבקשה, צא מהבית. ההליכים משפטיים כבר הוגשו.
החתונה התקיימה בכפר. איתן הודה שמצא אהבה למקום הזה מחדש. הגשר נבנה, הכביש תוקן, נפתחה חנות קטנה, תושבים קנו בתים למקלט קיץ.
היום אני מביט על התמונה של העיר ועל הרוח שבצפון, ומבין ש…
**לקח אישי:** הקשבה, סבלנות ופתיחות לשינוי הן המפתח לשמור על זוגיות בריאה ולבנות קהילה משגשגת.
