היום, כשיושבתי על הספסל הישר של החצר, השמש החמה של הַבִּיר מלטפת את פניי, נזכרתי כמה זמן עבר מאז קפאתי במזגהחורף הקשה של שעון החיים. רק אלוהים יודע איך הצלחתי לעבור אותו חורף של כואב.
עוד חורף אחד ואני לא אחזיק! חשבתי והקמתי נשימה עמוקה, חייכתי לעצמי. לא חששתי יותר ללכת החוצה, להפך הלכתי בחיפוש אחרי היום החדש. אספה של גרגירי חיטה הייתה כבר בערמתן, וקניתי בגדים חדשים במבצע של 300 שקלים, כי סוף סוף נותר לי משהו לשאת.
הקשר שלי עם העולם היה חזק, עד שהרגשתי שאין לי יותר שום דבר שמחזיק אותי כאן.
***
פעם היה לי משפחה גדולה בעלי, יצחק אהרון, גבר גבוה וצרוף, וארבעה ילדים: שלושה בנים איתן, נועם וירון, ובת אחת תמר. חיינו בכפר עִדִּים, עזרנו זה לזו במעט חיכוכים. הילדים אחד אחרי השני גדלו והפיצו את דרכם.
הבנים הבכירים נרשמו באוניברסיטה וקיבלו משרות בתל אביב ובחיפה. הבן האמצעי, שהיה תלמיד כושל בבית הספר, פנה לבסוף לעסוק בעסק מצליח של ייבוא ויצוא, שבסופו של דבר לקח אותו לחו”ל, ולא חזר. בתי, תמר, גרמה שלא נותרה בכפר היא עפה לירושלים, ובקרוב נישאה.
בהתחלה הילדים ביקרו לעיתים קרובות, שלחו מכתבים, ולאחר שהטלפון הנייד הגיע, חייגו במרווחים קצרים. אחרי כמה שנים הגיעו הבנים והבנות ניני, חבצלת, נכדוֹת שלישי. גם אני לקחתי מסירות את המטען הישן והלכתי לבקר את היקרים שלי בבתיהם.
אך עם הזמן גם הנכדים התבגרו, והפעם נדיר היה שמישהו קורא לי או מבקר. קריאות לבוא לביקורים הפכו למעולם של פחות ויותר; היום כולם עסוקים: עבודה, משפחה, הילדים שלהם שגדלים.
המזכרת של האיבוד של אבינו, יוסף (בעלה של יצחק), הייתה שהפכה לבקשת ביקור במעון. חשבנו שהרברק הזה יחיה למאה, אבל הקפידתי על תודעה אחרת. אחרי הלוויתו, הילדים מתפזרים, והקולות של אימי נחלשים.
ניסיתי להתקשר לבד, אבל הרגשתי שהילדים כבר לא מקשיבים, והקפדתי על עצמי. כך עברו עשר שנים, ובכל שנה מקבלתי שיחה אחת או שמיעת קולה של אחת מהן, ולאחר מכן אני מבקשת לעצמי חיבוק משלי.
יום אחד, בזמן שהייתי יושבת על הספסל, שמעתי קולה של בחורה צעירה:
“ברכה עלייך, דודה מרים!” קרה הצעיר שעומד מאחורי הגדר, מחייך בחיוך רחב. “אינך זוכרת אותי?”
החייך בעיניי:
“מיכאל! מה קורה?”
“כן, דודה מרים!” הוא קפץ לתוך החצר.
מיכאל היה בנו של השכנים שהיו תלויים בתשורה יומית, הוא תמיד היה הילד הרעב. לעתים קרובות הכרתי אותו בחסד, נותנת לו בגדים שהיו לי, ומקבלת אותו לשנת לילה כשאמא שלו הלכה לחגיגה.
ההורים של מיכאל פטרו בחיים מוקדם; הוא נלקח למוסד ילדי, ולאחר מכן חזר כצעיר משוחרר מצוּא. היום הוא חזר לכפר הקטן שלנו, עם תחזית להרים את האדמה.
“מה נבנה שם?” שאלתי, מנפנפת ידיי.
“שום דבר!” ענה בחיוך, “לא אפסיד!”
כך התחיל לי חיים חדשים. מיכאל מצא עבודה אצל יעקב החקלאי הגדול בכפר. בזמן הפנוי, הוא שיפץ את הבית הקטן שירש מהוריו, ולא שכח לעזור לי בעבודה בחצר. חייכתי, ולא קראתי לו “בן” אלא “מיכאלי”. שלושה חודשים עברו, הוא הגיע אלי להודיע:
“אדבר עם דודה מרים, אבל יעקב שידחוק את השכר.”
“טוב, תעבור למקום אחר ואל תכעס עלי,” השבתי.
מיכאל הלך לחפש עבודה בחו”ל, ואני נשארתי לבד, לפעמים ברצון לבכות, לפעמים מחכה לתקווה.
***
יום אחד, קולי נשמע ברחוב:
“ברכה עלייך, דודה מרים!”
זה היה קול של חבר שמזוהה. ראיתי את פניו של מיכאל, עכשיו לבוש יפה ואלגנטי, נכנס לגינה.
“אתה חזר!” קראתי, “בוא, בוא, אל תמתין, אתחיל להכין תה!”
“תה זה רעש טוב!” חייך מיכאל וענה, “בקרוב אני אחזור הביתה.”
חצי שעה אחר כך ישבנו יחד, שותים תה מכוסות ישנות ויפות, והפסקתי לדבר.
“אני מתכונן לדרכי האחרונה,” דמעה על פני,
“אל תחשוב על כך!” חייך מיכאל, “בוא נבנה על האדמה שלנו, נצליח, ונתפנק!”
פעם פתאום נשמע קול נשי קטן:
“האם מישהו בבית?” קולה של נערה צעירה, לבושה בחולצה קטנה ונעליים גבוהות.
הסתכלתי במרחק, ראיתי אותה בכניסה וירא.
“אלי? מי את?” שאלתי יחד עם מיכאל.
“אני נכדתי של יעקב, חובבת הכפר, לא אוהבת עיר, רוצה להתגורר כאן. סבא אליהו זמין לי, הוא שלח כסף, הורי קראו ו… אנחנו כאן!”
הזמנתי אותה, וקיבלתי אותה בחיבוק. וירא החלה לשאוב את האדמה, לחרוב בקלות, והביאה איתה זרעים מהשכנים.
בזכות מיכאל, וירא חידשה את השדה, חלתה חממות וקנתה שתילים. הוא השתמש בכסף שהרוויח לבנות חווה מודרנית, השכיר עובדים לתיקון גג ביתי והתקין חימום תתרצפתי.
חיוכי לא ירד מפני שהייתי שוב עם מישהו. רק מדי פעם צל של עצב החלף את פני כשזכרתי שהוירא תיסע חזרה לעיר, אחרי כמה חודשים של נישואין והקמת משפחה.
“איך אסיים לבד?” שאלתי, כשקיבלתי אותה בחיוך ונתתי לה עוגיות להפליא לדרך.
“אל תשכחי למלא במים את החבית, מיכאל ישקה!” חייכה וירא.
“תחזרי?” שאלתי ברגשי.
“בטח! לא אוכל לעזוב אותך, אהובה שלי. מיכאל מציע לי נישואין בסתיו, בחרתי לך, נישואין בכפר!”
שנה חלפה, חמדתי את השמש, נדנדתי על הכיסא בעוד שהנכדים הקטנים נזמים בחיבוק. וירא ומיכאל ניהלו יחד חווה משגשגת, תורמים לכל התושבים.
הסתכלתי על הנכד הקטן, ישן בחום, וחשתי:
“עדיין אינני אל העולם הבא, יש לי עדיין הרבה לעזור לילדים.”
תזכרו, אהובים, משמשים על המילים שלכם!
