**סיפור זכרון משנות החומש והשנות**
«ה7 ביולי! זה קורה רק במזל, או אולי במזג האוויר של קיץ חם בתלאביב. שם פרטי של האדון הוא יעקב, והשם המשפחה שונה» היא המשיכה להביט בפורטרט של האיש, כאילו מחפשת קו משותף לחייה.
במחלקת משאבי אנוש של עיריית חיפה, מנהלת הפנייה עבדה על קובץ קבלה לעובדת חדשה. לאחר מכן היא חייגה:
אורלי כהן, אנא הגישי למשרדי! כאן העובדת החדשה שלך.
כמה רגעים אחר כך, אורלי נכנסה לחדר והפנתה מילה לחיילת בשנות ה30 לחייה:
את עובדת ניקיון חדשה?
כן, אמרה היא.
שמי רונית כהן, ראש תחום השירותים, ואני מזמינה אותך לפגישה ראשונה, הציגה עצמה המנהלת ושאלת מיד: ומה שמך?
רוני, השיבתי אחרי שהבינה שהמבט שלה חיפש תשובה, רוני אליהו, נחתתי על ני המילה.
בואי איתי, אראה לך את מקום העבודה, המשיכו להסתובב בחללים, משוחחות על הקומה השלישית.
***
רוני חשה שמחה בלב על התפקיד החדש. בעודה חייכה, הסתכלה על המשרדים והחשיבה:
שנת פרישה עוד שניים נותרו לי. אבל אפשר להמשיך לעבוד גם אחרי הפרישה. השכר אלף וחמישי שקלים, והפרס הוא פינה של שמחה. אולי עם דן נוכל לחיות בנוחות. הילדים כבר גדלו ופוזרו. איך קוראים למנהיג העיר שלנו? חח, זה מביך אם אשאל! בקרוב צהריים, ויש תמונות של כל ראשי העיר בקומה הראשונה. מדוע לא קראתי את השם קודם?
***
בזמן שחזרה מהקפיטריה, עברתה ליד לוח עם שם מנהל העיר: יעקב ברק, נולד בשנת 1983.
הוא עדיין צעיר, אפילו לא הגיע לגיל ארבעים, חשבה רוני ופתאום נזכרה. יעקב? שנת 1983.
היא חזרה והביטה בתאריך הלידה:
ה7 ביולי! זה קורה רק במזל, או אולי במזג האוויר של קיץ חם בתלאביב. שם פרטי של האדון הוא יעקב, והשם המשפחה שונה היא המשיכה להסתכל בעיניים על פורטרט של האיש, כאילו מחפשת קו משותף לחייה.
***
העבודה החדשה, מחשבות זרות נסגרו ברקע.
בבית, שלחה רוני את כל הערב בשיחה עם בעלה, שנסע לחדרו לצפות בכדורגל, והיא למטה לחדרה. דירתם הייתה מרווחת, שלושה חדרים, והילדים פוזרו, כך שפחתו נראתה הרבה יותר פתוחה. לפעמים הוא נרדם איתה, אך זה היה נדיר.
עתה, כשנשכבה במיטה בחדרה, זכרונות נעוצים במוחו: נעורים, סוד שלא שיתפה אף פעם עם בעלה. רוני הייתה אם לבן בשם יעקב, כאשר היה בת תשעה עשרה. אין כסף, אין עבודה, היגלה במעונות המקצועיים, והשתקעה קושי לגדל תינוק במעון. חצי שנה בלבד הצליחה, ואז העבירה את הילד למוסד ליוםיום.
שלוש שנים מאוחר יותר נישאה לדן. על מה שקרה לפני החופה, שניהם לא שאלו זה את זה. כמה חודשים לאחר מכן נולדו שתי בנות. הראשונה הלכה ללימודים במרכז הארץ והשתנתה נשותה שם; הילדים של היום הולכים לבית הספר. השנייה נישאה, גרה כעת בירושלים.
רוני מעולם לא קיבלה תואר מקצועי. במשך עשרים השנים האחרונות עבדה בתור ראש תחום שירותים במפעל תעשייתי. לפני כמה שבועות המפעל נסגר והפיטורים נפלו על כל העובדים. בתור פתרון, בת של חברה הציעה רוני תפקיד ניקיון במרייה. היא קיבלה.
והנה היום יעקב ברק, נולד בשנת 1983, משמש כראש העיר. רוני לא מתלוננת על גורלה, אך היא זכורה לאורך השנים לבנה שנולדה לה. כמה פעמים הוא הופיע בחלומה. היא רוצה רק לוודא שזהו בנה, ושכל דבר איתו טוב.
***
עברה כמה ימים.
רוני ניקתה בקומה שבה היא עובדת. כשקולות נדחו, היא שמה לב ליעקב ברק, מדבר עם עובד אחר בזמן שעבר על פניו. הוא הנהן אליה והמשיך לשוחח. פתאום נצפה לידה ויטלי, בחור שהפתיע אותה לפני ארבעים שנה. אז היה יפה, שמח, והיא תמיד רצתה לראותו רציני, עסקי. היום, בעודה מביטה בברק, הבינה שהיא רצתה לראות את ויטלי בדיוק כך.
אך ויטלי נעלם ברגע שנודע לו שרוני צפויה ללדת, והבטיח לצאת לחו”ל לעבודה. היא חיכתה, קיוותה, ואז הבינה שהוא רק ברח.
האם יעקב ברק הוא בנה? אילו לא הייתי משאירה אותו במוסד, הוא לא היה כאן היום. בנותיי מצליחות הגדולה נשואה, דירתה מרווחת, רכב, והקטנה גם במצב טוב. ואין לי בן. אילו נישאתי לדן? אולי היינו חיו אחרת: הן, הוא ובני. אולי יעקב ברק אינו בנה. האם קיימים קונצרטים של מזלות שכאלה?
היא המשיכה: ההורים שלו, שדאגו לו כשיהיה בת חצי שנה, כנראה עדיין לא סיפרו לו שהיום הוא לא ילד שלהם. שם המשפחה שונה, והילדות שלו נראית שמחה, למרות שהפך למנהיג. אין דבר נפוץ שבחור פשוט יהפוך לראש עיר.
***
אחרי הצהריים ניגשה אליה עמיתתה הצעירה, אורית:
בוקר טוב, תימתי רוני!
שלום! אמרה רוני.
ביום שישי נערוך חגיגת יום הולדת לאה. היא עובדת בקומה החמישית, וגיל 45 מתקרב. את מגיעה?
בוודאי! חייכה רוני.
אז קחי 200 שקלים, תביאי סלף מעניין או משהו מיוחד.
טוב, שלפה רוני ארנק והעמידה 200 שקלים.
אנחנו חוגגים את כולנו.
אורית, קראי לי רוני, אנחנו רק עובדות.
בטח, רוני!
***
בימי שישי, אחרי העבודה, קיבלו בקומה השביעית, שם היה חדר פנוי. ערכו שולחן וקיבלו תפריט.
כמו תמיד במשרד, כולם הרימו כוסות והוציאו נחת. פתאום נפתחה דלת הכניסה, ויעקב ברק נכנס, חייך והגיש קופסה קטנה:
לאה אולגיבנה, מזל טוב! אמר חביב.
תודה, יעקב, דמעות בעיניי, אמרה חוגגת.
יעקב ברק, שבו איתנו! הציעה רוני, ראש השירותים.
רק לרגע, הסכים וישב לצד רוני.
היא שמתה על הצלחת, הוסיפה סלט ונקלה, ושפכה יין אדום לכוסות. הוא נשא נאום, ורוני עמדה מבעד למבטו. היא ידעה שהבן כאן, לא יותר ספק.
יעקב נשאר כעשרים דקות, נפרד והלך.
איזה אדם! אמרה קתיה, שעבדה במרייה הכי זמן והייתה מודעת לכל. ראש העיר לשבת איתנו, זה מדהים.
כמה זמן יעקב כאן? שאלה רוני.
שנה, זוכרת? בחרנו אותו בבחירות הקודמות.
רוני לא זכרה, היא הייתה משאירה את ההחלטות לבעלה.
אתה בטוח שההורים שלו עשירים וחשובים, המשיכה קתיה, אבל הם לא הוריו.
איך כך? הייתה מופתעת לאה.
זה נודע לפני שנתיים, כשהוא התכונן לבחירות. אף אחד לא ידע על כך, והוא נותר רגוע.
מאיפה אתה יודע? שאלה רוני.
היו, הייתה מזכירת ראש העיר לשעבר, אולגה פבלובה, אספה חומרים על יעקב כדי לשמור על שליטה. עם זאת, אנשים של ראש העיר הישן לא נבחרו.
הוא באמת לא יודע מי ההורים שלו? שאלה רוני.
נראה שלא. הוא אוהב את אלה שגידלו אותו. ראש העיר שלנו, בכל הקשרים, הוא איש ישר.
רוני אליהו הסתכלה על דלת החדר שבה ישב יעקב. בלבה היה שמחה ועצב יחדיו: שמח על השמחת בנו, ועצוב על כך שלא תוכל לחבק אותו. היא לחשבה לעצמה:
לא אפגע בך, בני. תמיד אהיה כאן, מרחוק.
***
הזיכרונות של רוני ממשיכים לשפוך על חייה, והקול של העירייה משקף את המפגש המוזר של גורל ופנים משותפות, שמזכירות לה שהחיים, כמו תאריך ה7 ביולי, תמיד שומרים על הפתעות שלא מתוכננות.
