מה הבלגן הזה? תתקשרי לבינייך שיבואו לסדר, נאנחה אורית. לא אאסוף אחרי האחרים. מספיק לי לשטוף מצעים אחרי החברים של דני. הם נו תפסו ללוג על הבית הקיבוצי שלנו.
שמעת, אימא קראה, אמר דני בזמן האוכל. הם מתכננים לחגוג סופ״ש עם ברביקיו בחיק המשפחה.
טוב, תנו להם ללכת, ומה לנו? השיבה אורית, שלא אהבה במיוחד את חמותה.
הם רוצים להגיע לבית הקיבוץ שלנו, ניסה להסביר דני. אין להם קיץ משלהם, ובשבת אני צריך להגיע לסדנת רכב. הוא דיבר כאילו זה מצומצם. אמרתי שלא נוכל לנסוע לחוץ, אז אימא ביקשה את המפתחות.
אין לאורית ברירה אלא להסכים, והצטערה מאוחר יותר. כשבסופ״ש הבא הם נסעו לבית הקיבוץ, היא נדהמה מהצפייה. הבית נראה כאילו היה אחרי מבצע צבאי.
פירות קצוצים, רצפת הבית מודרכת, על הכיריים סיר מרק ישן עומד לבדו. הוילון בחלון המטבח נקרע. אורית לא יכלה להבין מה קרה. אביה של דני היה כבר בשישים.
היא פלטה את כל זה בפני בעלה.
מה הבלגן הזה? תתקשרי לבינייך שיבואו לסדר, נאנחה אורית. לא אאסוף אחרי האחרים. מספיק לי לשטוף מצעים אחרי החברים של דני. הם נו תפסו ללוג על הבית הקיבוצי שלנו.
תחשבי שאת עובדת יותר מדי. תניחי במכונת הכביסה, תוציאי ותתלי, אמר דני.
ובפעם הבאה תעשה את זה אתה! אתה מרוצה איך הבית והחצר שלנו נראים?
אבל דני לא נטל את הטלפון. אורית לא דיברה איתו, ואז הם נרכחו. הם היו נישואים רק שנתיים, נישאו באהבה, ועכשיו אורית חשבה שהיא המהירה מדי. עדיין לא היה להם ילדים.
היום עבר כרגיל: עבודה, בית, עבודה, בית. בסופי שבוע הם הלכו לטייל או נסעו עם חברים לטבע. הכל השתנה כשאימא של אורית נישאה פתאום ועלה לגור בתל אביב, והבית הקיבוצי נפל לאורית.
מאותה רגע כל המשפחה של דני פתאום החלה לאהוב אותה. כל פעם מישהו רצו לבקר על הבית הקיבוצי. כולם יודעים שהברביקיו בטבע טעים יותר!
קרובי המשפחה הגיעו כמו מתוך אוויר בני דודים, אחיות, דודיים, דודות ואפילו סבתו של דני. כולם רצו לשהות על האגם, לצעוד בשבילי היער ולשאת על האש. אפילו חברי דני הצטרפו.
כולם הגיעו עם שקיות לינה. דני הכין את הגריל כרגיל. אורית החלה להתעייף, אבל לא רצתה לפגוע בקשר עם המשפחה של בעלה. היה צורך במשהו לשנות.
עכשיו, כשמתקרבים סופי שבוע, היא חיכתה ברגש. כשאורית ודני נישאו, אימא של דני הייתה כבר מבוגרת. היא ילדה בן מאוחר, ויש לה גם בת, אחותו של דני, גדולה ממנו בעשר שנים. החמות הייתה ממושבת כפרית והייתה בטוחה שהכל משותף.
החמות ואחותו של דני, מרים, לקחו איתן לכל הבית הקיבוצי קרמים, שמפו, ספוגים ואפילו נעלי הבית של אורית. ואז חמות התקשרה שוב ובקשה מדני לתת לה מפתחות. הפעם מרים רצתה להביא את מנהלתה למנוחה ולקינוח על גריל.
ולא שאלו את אורית מה דעתה.
נניח את המפתחות לאמא, אמר דני. הוא היה מודע לתגובה הקודרת של אורית לביקור המשפחה הקיבוצית הקודם, אבל לא רצה להעלות את העניין.
אורית הבינה שמצריך פעולה, ודני מצא את עצמו בצד השני. אחרי מחשבות רבות, היא חייגה לאימא והתלוננה.
אחזירי לי, ענתה בקצרה.
כעשרים דקות אחרי, היא חזרה בטלפון וסיפרה שהאחות שלה תבקר עם בעלה ויחזיקו שם כמה שעות. אל תדאגי, הדודה אולנה תדאג.
אולנה הייתה האמא של המשפחה, ובילדות היא שלחה את אורית כמה פעמים לחופשה קיץ אצליה, וזכרונות אלה נחרו בלבה. אולנה בריסלה תמיד ידעה איך לנהל.
היא חייגה בערב.
מה שלומך, נכדה? למה כל כך שותקת? רציתי לשאול איך אתה מתכננת להתנהג, בפשטות או במתוח? שאלה באומרו. והאישה צחקה בחיוך שגרתי.
אורית קפצה. אמרת לי שהבית קיבוצי שלי?
אני לא זוכרת, אבל כולם בטוחים שזה שלי. אמרה האולנה.
אל תדאגי, נערה, נסדר זאת בטוב.
יום ראשון, חמתה החמות של דני קראה בטון נוכז. מכרתם את הבית? איפה הכסף? למה לא אמרתם לנו?
הוא התברר שבשבת הגיעו מרים עם מנהלתה והחמות עם דני. רק בחלקת האדמה של חמשה אנשים כבר צלו ברכב גריל.
מי אתם? נבהלה גולני פבליבנה.
ומה אתם, שאלה בחוזק האישה בחומרה ונטעה אליהם. אני בעלת הבית, לא מכירה אתכם, איך נכנסתם? מאיפה קיבלתם את המפתחות?
במשפחה של החמות נוצר מבוכה. האחות של דני ניסתה להסביר על הקשר המשפחתי ועל המפתחות שניתנו. האישה, בעלת הבית, הציצה בקור רוח, ומרים הלכה לבלבול. גולני פבליבנה שמרה על שתיקה.
הקפת המפתחות נלקחו מהן, והן ביקשו בעדינות לעזוב ולא לחזור. אחרת הבטיחו לבדוק מאיפה המפתחות הגיעו.
אורית, מרחוק, שמעה איך החמות צועקת בטלפון. דני לא הבין דבר, ולא הצליח אף למלא מילת תגובה.
תן את הטלפון לאישה, עבר דני את הטלפון לאורית. הבית הזה לא שלך! הכריזה החמות בקול מרשים.
ובכן, שאלתם? ניסתה אורית לשמור על קור רוח. או שאתם חושבים שהכל סביבכם והבית שלנו הוא גם שלכם.
אתה מבינה שמרים הזמינה למנהל שלה? אתה יודע מה יכולים לקרות עכשיו? הם עומדים לקצץ ושם היא רצתה לקנות חיבוק. אם יפטרו אותה, זה יהיה באשמתך, קראה בחיוניות גולני פבליבנה.
ואני כאן? החמות היא האורחת, באה למנוחה, לא שאלתם אותי. קחו את הבית שלכם ותהנו שם, ענתה אורית באומץ. אתם חיו ללא הבית הזה ובחרתם לחיות ללאו.
אחרי זה, אני לא אחזור, וגם המשפחה שלי לא, נבהל דני.
הם השתגעו לראשונה. דני נעלב. מרים פוטר. לא אסלח לך על זה, אמר. המשפחה שלי אוהבת אותך, ואתה מרמה אותנו.
אורית חשבה שמרים פוטר מסיבה אחרת. פתאום הבינה שאין לה חיבה אמיתית כלפי כולם, ושזה לא הפעם הראשונה. הקשר עם דני הגיע למבוי סתום.
אימא, אני חושבת שאני מתגרשת מדני.
תחליטי לבד, את כבר בת, איפה תחיי? השכירות שלי נגמרה. תצאי לאולנה.
תודה רבה, השיבה אורית בהפתעה. כנראה שאקח דירה לשכור.
אורית הגישה תביעת גירושין, שכרה דירה והעברה מהבית הקיבוצי. היא כבר לא חזרה לשום סוף שבוע בקיבוץ.
להתעדכן בפרסומים חדשים, לחצו על העמוד! כתבו תגובות, שתפו ברגשות והביעו אהבה בלייקים.
