לא אני מחפשת רחמים להפך, אני מרגישה שמחה אמיתית עם החיים שבניתי, למרות שאין לי ילדים בגילי שבעים.
באחד הימים, כשנסעתי לביקור אצל דרמטולוג בתלאביב, נאלצתי לחכות במרפאה זמן מה, כמו תמיד. שם פגשתי אישה שהשפיעה על האופן שבו אני מסתכלת על העולם.
היא נראתה מרהיבה ונקייה, כמו בת אלף, והיה לי רושם שהיא כבת 65, אך במהלך השיחה נגלה שהיא כבר חצתה את גיל ה70. היא סיפרה לי שנישאה פעמיים, אך כיום היא גרה לבדה. נישואיה הראשונים הסתיימו בגירושין. מהיום הראשון היא הבהירה לבעלה שלא רוצה ילדים. הוא קיבל זאת, אבל כשהגיעה לגיל שלושים הוא חזר והציף את הרצון לראות אותה האם.
החלום הזה לא התגשם, ולכן אחרי שיחות חוזרותנשנות הם נפרדו. לאחר מכן נישאה לאיש שהביא איתו בת מבית קודמת. החיים משותפים הלכו חלק, כי נושא הילדים כבר לא צץ. הוא לא נגע בה על כך שהיא לא רוצה ילדים הוא כבר היה אב לבת שלו.
לצערו, בעלה השני נפטר, ומאז היא מתגוררת לבדה בבית מרווח בירושלים, בטוחה שהבדידות איננה בעיה עבורה.
רבים מניחים שהילדים יהיו התמיכה בגיל הזקנה ויישארו לצידה תמיד. היא חורגת מהמחשבה הזאת: הילדים גדלים, יוצאים לדרכם ובונים חיי משלהם, נפרדים מההורים.
היא לא רצתה להיות אם משיקולים אלו, ואין לה חרטה על ההחלטה היום ולא מחר. היא נהנית מחייה המלאים ומספקת לעצמה את כל הצרכים.
«ובקשר לבקשה של כוס מים כל אחד יכול לשאול, בתנאי שיש לשלם 1 לכל לגימה», אמרה בחיוך.
מה דעתך על הפרשנות המיוחדת הזאת לחיים ולאושר?
לסיכום, סיפורה מציג גישה של עצמאות והגשמת עצמי, שמערערת את האמונות השגרתיות בנוגע לאימהות ולזקנה עם בןזוג. החוויה שלה מלמדת שהסיפוק בחיים אינו תלוי בקשרים משפחתיים קלאסיים, אלא במשמעות שאנו מעניקים לעצמנו.
