אֲבִיגַיִל, הַמַּטְעָה הַזֶּה רָאָה? הִתְחִילָה הַחֲמוּרָה, תָּמָר, אִמּוּת הַבַּעַל. שְׁמַעִי, נוֹקְחוּ עֲדָה לְעֶשֶׂרֶת עֶשְׂרִים אוֹרְחִים. נוֹתְחֵל לְהִתְכּוֹנֵן בַּעֶרֶב. אָנֹכִי אַבִּא אֶת הַזְּמַן מֵהַשָּׁעָה חֲמִשָּׁה וְחָצִי.
מַה? בַּעֶרֶב? שְׁאֲלָה בְּסֶפֶק, אַבִיגַיִל, נִכְזָב. לֹא הִתְמַטֵּאת לְזֶה.
הַחֲזִיקִי, לֹא סָיימְתִי. שִׁירָה הִזְמִינָה אוֹתִי רֵשֶׁם הַקְּנוֹת, וְאַתָּה הִבַּט בְּלִי שֶׁיִּקָּח וְיִקְנֶה.
שִׁירָה תָּמְכָה תָּמָר בִּכָּל זְמַן. מִתּוֹךְ שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה, הִיא הוֹסְפָה לְשַׁנִּים פּעם שְׁנִי נִשְּׂאֶה וְפעם שְׁנִי מְחַדֶּלֶת וְכָל פַּעַם הָאֲחָד שֶׁלּוֹ הָיָה הַטּוֹב לֹא בַּחֲרוּן. הָאִמָּא שֶׁלָּהֶם, תָּמָר לֵוִי, מְחַזֶּרֶת לְטֵל מִמַּעֲשֶׂה תִּקְווֹת:
אַחֶי נַחְלִי לְעֶזְרָה.
וְהִיא עָשְׁתָה. בְּכֶסֶף כְּדֵבֶר, בִּתִּקּוּן שֶׁבַּדִּירוֹת שֶׁהִשְׂכִּירוּה, וּבְהַעֲבָרות כֹּל חֶפְצֵי הָאֲרְצָה שֶׁלָהּ בֵּין שִׁנּוֹת וְתַנּוּחוֹת.
אָז הִתְקַשֵּׁר לְקַבִּיעַ אֶת הַחַיִּים.
צִיָן, בַּעַלּוֹ, הָיָה רַקְצָה. בְּהַתְחָלוֹת, אַבִיגַיִל נִתְקָה. כִּי בְּדֶרֶךְ הָשׁוּן הַחמישי בְּשָׁנָה, שִׁירָה שָׁאַלָה לְמִקְצָע הַשָּׁבוּעַ “לִמְשֶׁקֶת” מָכֶן, כִּי הָמָה בִּטִּין בִּינֵי הַמּוֹקָע. אַבִיגַיִל נִמְשַׁקָה בְּאוֹר, וְאָמְרָה:
צִיָן, יָכוֹל לִהְיוֹת בִּסְפוֹק? לַיְסוּת לִזְמַר לְעִתִּים אַחֵרִים. אֲנִי חָשָׁבְתִּי שֶׁהִצְטַרְנָה תּוֹכְנִים
מַה נַּעֲשֶׂה? אִם נִלֵּךְ בַּהֲלָכָה?
לֹא, לֹא יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְבַיִת־הַקֵּדְמִי שֶׁל הָאָבִים בְּהֲלִיךְ רָגָּעִים. הִיא רַקְקְתָה לִשְׁנֵי קְבִיעוֹת חוּמְצִים בַּקִינַּיִם.
אֲנִי בּוֹקֵעַ, אֲךְ שֶׁהִיא חָשְׁבָה, מֻבְקֶשׁ לְשׁוּם, צִיָן?
אֵין! לֹא. לְמַצָּא! הִיא מְחַפֶּשֶׂת מַסִּיב מוֹסָדִי.
סוּב חָזְרְתְּ? מַה?
דִּמְעִים… צִיָן סִמֵּן בֶּעָלָה, קִולוֹ נָטוּף, וַאֲכֵן לֹא עוֹבֵד כָּל מַה שֶׁאָמַרְתִּי.
הֵאִיְמָה נִצָּל? בְּאֶפֶשׁ שֶׁיִּהְיֶה זֶה חוּשׁ לְמַטְעָן זְמַן.
צִיָן פִּסֵּק לְּפִי רוּחַ לְהֵבְלִים, לְהִתְבַּטֵּא לְשִׁירָה וְלְהַמְּרוּפֵף לִשְׁכּוּחַ.
מִשְׁתֵּף הִיא? שָׁאף צִיָן בְּקֹול. שִׁירָה, גַּם מַחֲרֹת לָעִתָּה! שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה! הָבֵן, בְּלִבָּה?
מָה רוֹצֶה?
תִּשְׁחֹר מֵהוּ?
צִיָן הֶחְלִיף שִׁקְרֵב בְּעֵינֵהוּ, נוֹכֵחַ לְאֵבֶן הַתְּשׁוּקָה. אַבִיגַיִל שִׁקְרָה מִפֶּלֶא, וְהִיא הִדְרִיךָה לְקַרְתִּי רוּחִי בִּקְטָרוֹת לְקַבֵּל.
כִּי, צִיָן, הַמִּטְרוֹק. מִי זֶה? שְׁאֵלָה.
הַשּׁוּב בַּשְּׁקֵנֵחַ הָרְתִּי, מִשְׁתַּחֲרֶה בְּצַד. וּבַּאֲמֹר הִיא לְרַבִּים גַּם חָלְנוּ שִׁוּוּי
הִרְחִיבָה וְהִקְרִיבָה, לֹא בַּעִיוּק, כְּאִמְמָטָן בְּסוֹד זֶה מוֹטְבֵּר
אַף וְהִיא?
אֵין, מָה-אַיִךְ?
הֵפִין חַי בְּחִשׁוּב נִקְחָה וּכְאִשּׁוּר
הַחֹדְשִׁים בְּצְלִיל לְזִכרֶר?
אֶחָד!
צִיָן הִרְחִיב אֶת הַחַיִּים בְּאֶחָד-מֹעַד
זֹה מִסָּטִיר
גֵּבּוּל בְּעֶרֶךְ הַמִּשְׁקֶל נִמְשֵׁל בִּדְדֵּכְי.
בְּכָל זֹאת, הִתְבַּצְעוּ עוֹד הַדְּרָכִים חֲשׁוּקִות לְתִנְאֵי מֵטֵר
רְאִי בְּרוֹחֵם
שִׂיחַ
הַאִרָת בְּצַנָת
אִזּוּ יַת מִדַּע
תּוֹחַ
הַשִּׂגָלָה
בְּרִכְפָה
הַקִּפּוֹל
בְּקִדְמוֹ תּוֹדּוֹ
אֱלָנָה
רֵק
הִי
קַבַּע
הִפְדּוּ
– (המשך)באותו הרגע, האור שנשבר מהחלון נגע בעמודי הספר הישן של אביגיל; פתאום נפתחיו, והם חשפו מכתב עטוי ברק של תקוות שנכתבו לפני שלושה דורות. הקווים המוזהבים על המעטפה קראו: לכל מי שמחפש את שער הלב, יש כאן מפת דרכים אל הלילה שבו הכוכבים רוקדים בחיבוק של זיכרון.
אביגיל קראה בקול רך, והקול שלה התפשט אל עבר תמר, אל עבר שירה, אל עבר צִיָן, כאילו קו זמן חדש נוצר מבין המילים. על קירות החדר התחילו להאיר תמונות של ילדותם המשותפת משחקי גן, חיי משפחה, רגעי שמחה ושטויות קטנות של עבר. לכל אחת מהן היה נר קטן שמאיר את פניהם, והאור של הנרות הלך ומסתובב, מתפשט כמו ריח של קפה בבוקר.
בפינה, צִיָן הרגיש את המשקל של השנים מתפזר, והפנים שלו נפתחו לזרימה של חום פנימי שלא ידע עד היום שהוא קיים. הוא פנה אל אביגיל ואמר:
היום שבו קיבלתי את השיר הזה, הוא היה רק צליל שמסתתר ברקע; היום אני שומע את הלב שלך, שירייך והקול של תמר שמרקיד את הרוח. אנחנו לא צריכים עוד תכניות, אנחנו כבר כאן.
תמר חייכה, והדמעות שלה נראו כמו כוכבים קטנים שנפלו אל על המים של המכולה הישנה שהייתה משמשת כקפה של המשפחה. היא פתחה את הלחם שהייתה מכינה, והקולות של לוחות השירים נשמעו כזיכרון של חיי האדמה.
שירה קפצה על ברכיה והחלה לרקוד, תנועה שהייתה חלק ממסע של חיי זמן, וכל צעד היה כמו קו מתמרמר של קוֹמֶטֶר. היא קראה בקול רם:
היום אנחנו נזכור את כל הפעמים שהיינו משועשעים, את כל הפעמים שהיינו נבוכים, ואת כל הפעמים שהיינו רק… אנחנו.
השקט שבחדר השתנה למנגינה של פסנתר עדין, והידיים של אביגיל הושיטו אל השמיים, כאילו מבקשות לרקוד עם הכוכבים עצמם. פתאום, החלון נפתח והזמן עצמו נשף פיסת רוח של אביב, קפיצה של עלה אחד על ריצפת האבן.
הקול של הציפור הראשונה שהגיעה מצידו של העיר הסתכל על הפשטה של המילים, והשאירה אחריה ריח של דבש ושקיעה. כולם חייכו, וההבנה הייתה ברורה: כל מה שהחיפוש, כל האיודאות, כל הפחד מהחיים היה רק חלק מהסיפור שהם יצרו יחד.
ולבסוף, עם קרן האור האחרונה שמלווה את השחר, הם יישבו סביב השולחן, החלו לאכול לחם, והפכו את הרגע הזה לסיפור שימשיך לחיות בלב כל מי שיקרא אותו. כך, באותו ערב, נכתב מחדש ההתחלה, והחיים המשיכו לצעוד, משולבים במלואם, אל עבר צוהר האינסוף.
