השחר מתחיל כרגיל. מחוץ לחלון עדיין חשוך, אבל כבר נשמע הרשרוש המעומעם של העיר המתעוררת תלאביב מתמלאת באור ובקולות. אני פותחת את העיניים, מתמתחת, מביטה בבעלי, יובל כהן, ששוכב לצידי. הוא שוכב על הגב, היד תלויה מהכרית, פניו רפויות כמו של תינוק. ברגעים כאלה מנסה לא לחשוב על הריבים האחרונים, על הניתוק המוזר שלו, על ההגיעה המאוחרת מעבודה עם ההבטחה הכל בסדר, רק הרבה עניינים. אני רוצה להאמין לו. רוצה שהכל יהיה טוב.
בוקר טוב לוחשת אני, נוגעת בכתפו.
הוא מתרעע, פותח את העיניים.
כבר? מתלמד הוא, משאתה. קמת מוקדם.
רוצה קפה, מחייכת אני. ואולי נשתה ארוחת בוקר יחד?
בוודאי, הוא מהנהן וקם. אני אשפוך בעצמי.
מחייכת, מרגישה את נדירות הטיפול שלו בזמן האחרון. הוא כמעט ולא מתערב במטלות הבית, והבנתי שהוא פשוט עייף. אבל היום הוא נראה שונה. קשוב יותר. זהיר יותר.
אני מתקלחת, וכשחוזרת, במטבח כבר מריח קפה טרי. יובל עומד ליד השיש, מזנק קפה שחור לתוך כוסות. בכוס הראשונה כוס פורצלן בצבע כחול-תכלת, שאני אוהבת הוא מזליף את הקפה, ובכוס השנייה, עם שבירת קומה קלה על הידית (שימוש של חמותי), משאיר ריק.
הכנתי לך בקפידה, אומר הוא ומגיש לי את הכוס. כמו שאת אוהבת: טיפה חלב וקינמון.
תודה, מחייכת, אבל באותו רגע מרגיש את ריח מוזר. לא של קפה, אלא של משהו חזק, כימי עם נגיעה של מרירות שקדים.
מקמטת גבה.
מה הריח הזה? מהקפה?
יובל מביט בקצרה בכוס.
לא יודע. אולי קפה טחונים חדשים? או חלב שפג תוקף?
מרחפת ריח שקדים מר. ריח הזה מכירה. בילדות סבתא אמרה: אם מריחים שקדים מרירים זה ציאן אשלגן. לא האמנתי אז, אבל אחרי שקריאה במדריך לכימיה נזכרתי שהציאן אכן ריחו דומה, והוא משמר מוות.
הלב שלי מתמוטט.
יובל, בטוח שלא טעית במשהו? שואלת אני כמה שאפשר רגועה. יש לי אלרגיה לתוספים מסוימים. אולי אחזיק בכוס אחרת?
הוא נעמד לרגע, ואז מחייך.
תתעלמי, זה רק קפה. שתיי לפני שיתקרר.
כמה נענים, נשתמעים צעדים במסדרון. חמותי, רבקה בןדוד, יוצאת מחדרה. היא אישה קפדנית, מבט קפוא וחדות שמקרינה על כל דבר. מעולם לא היה בינינו שלום; היא חושבת שאני לא מתאימה לבנה, פשוטה מדי, ושבמשפחתה כאלה כמוני אינן חיות.
בוקר טוב, היא אומרת בקור, מתקרבת לשולחן.
בוקר טוב, אמא, יובל מנשק אותה על הלחי. הכנתי קפה. הנה, הכוס שלך.
הוא מושיט לה את הכוס הריקה עם הפגיעה הקלה.
איפה הקפה שלי? היא שואלת, מצמצמת גבה.
מיד משפוך, יובל אומר, תופס את הקנקן.
באותו רגע היא עושה את מה שהצילה לי את החיים.
היא קמה במהירות, לוכדת את הכוס שלי עם הקפה, ומכריזה:
תחכי.
מבט עיניה מלא שנאה כלפי.
יובל קופא. עיניו מתרחבות לרגע. הוא מביט בי ובמבט הזה אני רואה משהו נורא. לא פחד, לא כעס, אלא אכזבה.
מה את עושה? קולטת החמות ומתחילה לשתות מהכוס שלי. תמלא קפה, אל תעמוד כמו חפרפרת.
יובל משפך לאט קפה לכוס הריקה שלי.
אני מתיישבת. הלב שלי פועם בחוזקה. אינני מצליחה להתרחק מהמבט של החמות המסתכלת על הכוס עם ריח שקדים מר.
חומצה, היא גונחת. אבל אפשר לשתות.
מביטה ביובל. הוא יושב, מביט למטה, מציף מזלג על צלחת עם חביתה. אין מילה, אין מבט, אין חיוך.
בעשר דקות החמות מתרוממת בפתאומיות.
משהו לא כשורה בבטן מתלמדת היא. הראש עומד על סיבוב.
מרגיש לכם רע? שואלת אני, מנסה לא להראות פאניקה.
כן, קצת היא מניחה את הכוס. מרגיש כאילו כאילו אני מתעטפת.
היא קמה, אבל מיד מתמוטטת. יובל תופס אותה.
אמא! מה קורה?
את את היא מביטה בו, עיניה מתרחבות. אתה רצית אותי
והיא נופלת.
צועקת ואני רצה אליה, קרוא למספר חירום, מזיזה אותה בכתפיה. הכל קורה במהירות. רק דבר אחד ברור לי: הוא רצה להרוג אותי, והיא הפכה לקורבן במקום שלי.
כעשרים דקות מגיע המגן, הרופאים נכנסים, בוחנים את רבקה בןדוד. אחד מהם מריח את הכוס.
יש לה הרעלה בציאן אשלגן, מודיע הוא. ריכוז גבוה מאוד. היא בתרדמת. הסיכויים קטנים.
יובל עומד חיוור, רועד.
אין לי מושג איך זה קרה רק הכנתי קפה
איפה אתם שומרים קפה? שואל הרופא.
בארון חדש, קניתי אותו אתמול
תראו.
הוא פותח קופסה, מריח.
כאן אין ציאן. אם כן, מישהו הוסיף אותו לכוס או למים.
המשטרה מגיעה חצי שעה אחרי. מתחיל החקירה.
אתה האחרון שנגע בכוס, אומר החוקר, מביט ביובל. ואתה שהזתת קפה.
לא עשיתי דבר רע! צועק הוא. אני אוהב את אמי!
ואת אשתי? שואל החוקר, מעביר מבט אליי.
אני שותה.
לאחר שהמשטרה לוקחת את יובל לחקירה, אני נשארת לבד בבית. על השולחן עומדת אותה הכוס. נגשת אליה, מרימה. בתחתית יש שכבה דקה של משחה לבנה. איני שוטפת אותה. משגרת אותה לשקית ומציבה בארון.
שלושה ימים לאחר מכן החמות מתה. הרופאים מציינים לא תואמת לחיים. ציאן הרג תאי מוח תוך דקות ספורות.
בקבר יובל נראה חיוור, עיניים נפוחות. הוא מתעקש כאילו כל האשמה שלו. אבל בעיניו איני רואה צער, אלא הקלה.
לאחר ההלוויה הוא פונה אלי.
שמעי, אומר, אני יודע מה את חושבת. אבל לא הרגתי את אמי. רציתי הוא נשתק, לחש: רציתי להרוג אותך.
אינני מתפלאת. רק מנידה ראש.
למה?
כי את יודעת הכל, הוא משיב. את יודעת על הכסף, על הביטוח, על כך שאני בחוב. שיחקתי בקזינו והפסדתי הכל. ואם תלכי, תקחי חצי מהדירה. ואם תמותי, אני אקבל ביטוח של חצי מיליון . זה היה מספיק כדי להתחיל מההתחלה.
והאם אימא?
היא התחילה לחשוד. קראה את ההודעות שלי. איימה לספר לך. רציתי להיפטר ממך אך לא ציפיתי שהאמא תשתה קפה.
מביטה בו. בחצי חיי חמש שנים, אהבתי אותה, חלקתי איתה חלומות ותקוות.
היית הורג אותי, אומרת אני.
כן, הוא משיב. הייתי הורג. רק שלא תמותה האמא
לך, אומרת. צא מביתי ואל תחזור.
הוא יוצא, אני סוגרת את הדלת. מתקשרת לעורכי הדין, מגישה תביעת גירושין, מוסרת למשטרה את הכוס. המומחים מאשרים: בכוס עקבות של ציאן אשלגן. טביעות האצבעות רק של יובל.
חודש לאחר מכן הוא נלקח למעצר. המשפט נמשך שלושה שבועות. הוא לא מתנגד לכך שרצה להרוג אותי, אבל טוען שלא תכנן את מותה של האם. בית המשפט מחשיב זאת כהקלה. גזרו עליו 15 שנות מאסר בפתיחה קפדנית.
עוברת לעיר אחרת, שכונת נווה צדק, משכנתה דירה קטנה על גבעת ים. קונה מכונת קפה משלי. עכשיו מכינה קפה לבד, בלי קינמון, בלי חלב. לפני כל שתייה, אני מריחה היטב.
כי ריח שקדים מר הוא לא רק ריח זה אזהרה. זה קול האינסטינקט שאומר: היו זהירים, כאן מוות.
אינני מפחדת. הפכתי ערנית.
לפעמים בלילה אני חולם על החמות. היא עומדת בפתח, מחזיקה כוס, מביטה בי. לא באיבה, אלא בצער, ולוחשת:
היית צריכה לצאת מוקדם יותר.
מתעוררת מזיעה, קמה, הולכת למטבח, מוסיפה מים, שותה. מביטה בחלון. רק חשכה ושקט.
אבל אני יודעת: מאחורי השקט הזה יש אנשים שיושבים סביב השולחן, אומרים אני אוהבת אותך, ובפנים חושבים: אם תיעלם, אהיה חופשי.
אינה מאמינה עוד במקריות. לא בריח הקפה. לא באהבה שמקררת פתאום. לא בגברים שמחליטים לבשל קפה בבוקר.
חיה. נושמת. מביטה קדימה.
אבל לעולם לא אשכח את הבוקר שבו ריח השקדים המר הציל לי את החיים.
אפילוג
עברו שניים.
פתיתי בית קפה קטן על שפת האגם וקוראת לו שקד. על הדלת תלויה שלט: קפה עם נשמה. בלי מרירות.
הלקוחות שואלים למה השם. אני מחייכת.
פשוט אהבתי שקדים, עונה אני, ומגישה כוס קפה טרי.
בלי ריח. בלי פחד. עם תקווה.
ואם מישהו מציע לי קפה שלא בישלי תמיד מסרבת.
כי בפעם ההיא כבר בחרתי בכוס.
וזה הציל לי את החיים.
